לחיות עם פרשת השבוע – ללכת עם הלב
5
בתחילת הפרשה עומד יהודה מול יוסף, ומנסה לשכנע אותו לשחרר את בנימין. חכמים ראו במעמד זה מעבר למפגש בין שני אנשים – מפגש בין שתי תרבויות, בין שני עולמות שונים. בעתיד נאמר על כך (יחזקאל ל"ז, י"ז): "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". אולם כעת יש כאן מאבק בין האחים, בין יוסף ליהודה ובין העולמות שהם מייצגים.
בדרכים רבות הגדירו חכמים את כל אחד מהכוחות, למשל: משיח בן יוסף ומשיח בין דוד1. נעמוד כאן על דברים שאומר ה"שם משמואל" (ויגש, תרע"ג):
וממוצא הדברים שיוסף ויהודה הם מוח ולב, היינו שיוסף השפיע בישראל ענין שכל הנבדל… ויהודה השפיע בישראל ענין הכנעת הלב… והנה מוח ולב הם שני מלכים שבאדם. המוח הוא מלך אשר על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אברי האדם, והלב הוא מלך שממנו תוצאות ומקור החיים. ובאשר המוח הוא שכלי על כן איננו כל כך בעל שינוי… אבל הלב הוא מתפעל ומקבל שינוי…
השאלה מי קודם, המוח או הלב, המשיכה להעסיק את היהדות עוד שנים רבות. ניתן לראות בכך את ההבדל בין הרמב"ם והכוזרי2. הרמב"ם הדגיש את עליונותו של השכל, והכוזרי הדגיש את הלב כמרכז החיים.
ננסה להתבונן בשאלה זו ביחס לתקופתנו.
במאמר הדור, הגדיר הרב קוק זצ"ל את המחלה של הדור:
המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העיקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקרות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אף על פי שכל אלה חולים ונכאבים הנם. אבל יסודה של המחלה הוא המח, – כח המחשבה. בראש פסגת המחשבה, החובקת את הכל, מסתתרת מחלה עזה שהיא עמוקה מכל שפה מורגלת, ובשבילה לא יבין איש שפת רעהו, וכל המקרים הצדדיים שמים הם נוספות להגדיל את ההתרחבות של החלי האנוש, ועינינו רואות וכלות. גם מבלי חקור הרבה הננו רואים, שהסבה לכל מכאובי הדור היא רק המחשבה…
המוח, ולא הלב, הוא מקור המחלה של הדור. ממילא התרופה צריכה להיות אף היא מכוונת אל המוח. לאור דברים אלו הבינו רבים מההולכים בדרכו של הרב, שכשאנו פונים אל עם ישראל כדי לרוממו ולרפא את מחלתו, יש לפנות אל המוח – אל האליטות. אנו צריכים לפנות ולהידבר עם אנשי הרוח וההגות, והלב – הציבור הרחב, ילך אחר המוח.
על כן דרך הפעולה היתה הידברות עם אנשי רוח, יצירת אמנות משותפות, לימוד עיוני משותף וכדומה. בכיוון הזה הושקעו המשאבים, מתוך הבנה שכאן נמצא הפתרון למחלת הדור. אם נצליח לשנות ולרפא את האליטה המחשבתית – כל הגוף ילך אחריה, ותהיה זו תרופה כללית.
נראה, שמי שחשב ופעל כך, נמצא היום במשבר. אחר שנים רבות מתברר ש"אנשי המוח" אינם מושפעים, לא ניתן לשנות אותם, והם שולטים במוסדות רבים ללא יכולת להזיזם. בית המשפט העליון הוא דוגמא מובהקת למעוז של "מוח". מאז המהפכה שהוביל השופט אהרן ברק, הגישה היא שהשופטים יודעים מה נכון ומה צריך לחשוב, הם המוח של האומה, ולא ניתן לערער על כך. הם מתעקשים שגם כל השופטים הבאים יהיו על פי השקפת עולמם, כי רק הם יודעים מה טוב ומה נכון.
מתברר שאף כי הבעיה היא אכן במוח – כפי שהגדיר הרב קוק – לא הצלחנו לפעול על המוח, לשנות אותו ולרפא את מחלתו. במצב כזה התחושה היא ש"הם" משתלטים על המדינה, על הצבא, על מערכת המשפט – ואין לאל ידינו. מה ניתן לעשות? זוהי תחושה קשה של משבר גדול.
נראה, שניתן להתבונן בצורה אחרת על המציאות ועל היחס בין המוח והלב. גם להסתכלות הזו יש מקורות בכתבי הרב קוק3. אף אם הבעיה היא במוח, דרך הטיפול בבעיה עוברת בלב. עלינו לפנות ללב האומה – לציבור הרחב, ועליו להשפיע. יתכן שבעבר ההשפעה על האליטות יצרה השפעה גם על הציבור הרחב. כיום נראה שהדברים הפוכים. ההשפעה על האומה לא עוברת דרך האליטות, אלא דרך הציבור הרחב.
המקום היחידי שבו יש לנו יכולת השפעה לטווח ארוך, הוא הציבור. בסופו של דבר, מה שהציבור ירצה – זה מה שיקרה. אם מפקירים את שדה הפעולה עם הציבור, משום שאין אמון בציבור ובכוחו – מאבדים את יכולת ההשפעה על האומה. אנו צריכים לפנות לציבור, לעבור מבית לבית, לדפוק בדלת ולשוחח, ללמוד ולדבר. זו החזית וכאן נמצא מוקד ההשפעה. מן הלב יגיעו הדברים גם אל המוח.
אנו חיים בחברה דמוקרטית, שבה להמון יש כח רב. בתקופה האחרונה, עם התחזקות הרשתות החברתיות הדברים יותר משמעותיים. האליטות אומרות את דברן, אבל הציבור יודע מה הוא רוצה. אנו לא חיים בעידן שבו אומרים לאדם מה לחשוב ובמה להאמין. הציבור לא הולך כעיוור אחר האליטות, ולכן עלינו לפנות את הציבור.
נכון, לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט בכלל, יש כח רב. פעמים רבות זה יוצר בעיות – למשל במקרה של עמונה, או במשפטו של החייל אלאור אזריה. אלו בעיות שאנו צריכים להתמודד איתן ברגישות, אבל זה עדיין לא הופך את העולם. המהפכה לא נמצאת במערכת המשפט, אלא בציבור הרחב. הציבור הולך ומתעלה, כוחות החיים הולכים ומתעלים ובעקבותיהם יתעלה גם המוח.
אל הציבור אנו יכולים לפנות כאוות נפשנו. איננו תלויים בחסדיו של עורך זה או אחר. אף אחד לא סותם לנו את הפה.
אם הציבור ישתנה לטובה – האליטות יאלצו ללכת אחריו. כמה זמן הם יוכלו להישאר מנותקים מהציבור? כמה זמן יכול איבר מדולדל להתקיים בלי קשר למקור החיות של הגוף? הציבור יקבע גם את דרך ההנהגה, וביחס לציבור יש לנו כח גדול מאוד. אינני מסוגל להבין איך אנו לא פונים אל הציבור בכל הכח. איך ממשיכים לכתוב מאמרים ולדרוש דרשות במקום לפנות אל הציבור ולרומם אותו?
יש תקופות של "יוסף", של מוח, ויש תקופות של "יהודה", של לב. נראה שכיום אנו בתקופה שכוחו של יהודה שולט, ואנו צריכים לפנות אל הלב, אל הציבור, ומכוחו יתרוממו ויתעלו הכוחות האחרים באומה.
אנו חוזרים כמעט מידי שנה אל דברי חכמים, שדרשו על הפרשה בכמה דרכים את הפסוק (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
בכל שנה מוצאים בדברי חז"ל טעם חדש, ומנסים לחיות את הדברים לאור מציאות החיים המשתנה.
כך דרשו חכמים (בראשית רבה פרשה צ"ג, ד'):
דבר אחר, "ויגש אליו יהודה וגו'", כתיב (משלי כ'): "מים עמוקים עצה בלב איש וגו'", (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
בלבו של יוסף יש "מים עמוקים", ויהודה, "איש תבונה", מנסה ומצליח לדלות את מה שיש בלבו. יהודה לא מבין מה רוצה השליט המצרי ממנו ומאחיו, מדוע הוא מתעלל בהם פעם אחר פעם. הוא עומד מולו ומנסה לחדור אל לבו, ובסוף הוא מצליח, ויוסף מתגלה לאחים.
ודרשה נוספת (ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום):
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
ועוד שם:
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה… "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף…
הדרשות הללו מלמדות על שלוש מערכות שעלינו להתמודד איתן.
המערכה הראשונה היא מול המנהיגות. יהודה מנסה לחשוף את מה שיש בלבו של יוסף, השליט המצרי. הוא עומד לפניו ונושא נאום שבו הוא חוזר על כל ההשתלשלות, כדי לראות איזה שלב יגרום ליוסף להגיב ולחשוף את מה שבלבו. ואכן, כשהוא מגיע למילים (בראשית מ"ד, ל"ב): "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר", יוסף "נשבר" (בראשית מ"ה, א'): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק".
מה הביא את יוסף להתגלות לאחיו בנקודה הזו?
כאן אנו מתוודעים לעומק נוסף, העולה מהמערכה השניה.
במבט נוסף, בלבו של יהודה יש "מים עמוקים", שיוסף מנסה לדלות אותם.
מדוע יוסף מתנהג עם האחים כפי שהתנהג? הרי יוסף חוזר ואומר להם, שמהרגע הראשון הוא לא כעס עליהם (בראשית מ"ה, ח'): "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". יוסף מחל לאחים מיד אחר מכירתו, משום שהבין שהוא מתמודד מול הקב"ה, ולא מולם. מדוע, אפוא, לא התגלה יוסף לאחים מיד בבואם למצרים?
יוסף הבין, שה' שלח אותו למצרים כדי להכין את ירידת המשפחה כולה למצרים. אם תרד המשפחה למצרים בעודה מסוכסכת ומפולגת – היא לא תוכל להחזיק מעמד. הבין יוסף שהוא שליח ההשגחה להפוך את האחים לערבים זה לזה. על כן הכריח את האחים להביא את בנימין, והחביא את הגביע באמתחת בנימין, כדי להעמיד את האחים במבחן. כיצד יגיבו? האם יפקירו שוב את בנה של רחל?
כשיהודה אומר שהוא ערב לבנימין – מילים אלו ערבות ליוסף יותר מכל. לזה הוא חיכה, לשמוע את יהודה מוכן למסור את נפשו למען בנה של רחל. יוסף הצליח לדלות מליבו של יהודה את הערבות, את אהבת ישראל שהיתה בלבו, ואז הגיע הרגע להתגלות ולומר (בראשית מ"ה, ג'): "אֲנִי יוֹסֵף".
והמערכה השלישית – מול רבונו של עולם.
יוסף היה מחכה תדיר לקב"ה (זוה"ק שם). יוסף שאל את עצמו בכל עת, מה הקב"ה רוצה ממנו. הוא לא ניסה רק לשרוד במציאות שהוא הובל אליה, אלא שאל את עצמו לאן זה מוביל, מה הקב"ה אומר לו בכל שלב.
על כן נתן הקב"ה ליוסף את ההנהגה של ישראל במצרים, משום שיוסף קשר כל מציאות וכל התרחשות לקב"ה.
כשיוסף ביקש משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה – הקב"ה גרם לו לשכוח. לא רצה הקב"ה שיוסף ישתחרר עכשיו. מה היה קורה ליוסף לוּ שר המשקים היה ממלא את תפקידו בהצלחה? הוא היה משתחרר והופך לאזרח מצרי מן השורה. אולי פותח חנות או משרד ליעוץ נדל"ן… הקב"ה חיכה לרגע שבו שחרורו של יוסף יוביל אותו להיות המשנה למלך, ולכן שר המשקים שכח את בקשתו של יוסף. כיון שיוסף שאל מה הקב"ה אומר לו בכל שלב, הנהיג אותו הקב"ה כך שיגיע למלכות במצרים.
שלושת המערכות הללו קיימות גם אצלנו, ואנו צריכים לראות כיצד עלינו לפעול בכל אחת מהן.
המערכה הראשונה היא מול המנהיגות. עלינו לנסות ולראות, כמו יהודה, כיצד אנו מצליחים להביא את ההנהגה לפעול בדרך שבה אנו מאמינים.
בעומק, זה נובע מהמערכה השניה – מול הציבור. אנו צריכים לפעול כדי לדלות את המים העמוקים הנמצאים בלב הציבור. בכל אדם יש אמונה, יש אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורה. אנו צריכים לחשוף את האהבה הזו. זו המטרה של מפגשי "פנים אל פנים".
רבים חוו את החויה הזו. נכנסים לבית של אנשים שנראים רחוקים מאוד, ועצם המפגש איתם מזכיר להם את השורשים היהודיים שלהם, את החיבור שלהם לתורה, לארץ ולעם. אנו צריכים להיות אנשי תבונה כדי לדלות את המים העמוקים שבלב הציבור.
"ישראל מאמינים בני מאמינים". אנו צריכים למצוא את האותות הנכונים – השפה הנכונה – כדי לחשוף את האמונה הזו4.
עצם המפגש עם האנשים וההקשבה להם – מעוררת את הנקודות הפנימיות והעמוקות שיש בלב כל יהודי.
אי אפשר להבין מדוע לא עושים את זה הרבה יותר. כשנעשה את זה, ונחשוף את האמונה והאהבה שיש בכל יהודי – זה כבר יפעל לבד, הן מהצד הסגולי והן בצורה המעשית.
המערכה השלישית היא מול הקב"ה.
אנו צריכים לשאול את עצמנו מה הקב"ה רוצה מאיתנו. מהי הדרך שבה עלינו לפעול.
כאן עלינו לחזור למאמר הדור, ולהבין שהתפקיד שלנו הוא להופיע תורה גדולה. כיום אנשים חושבים שהתורה היא כמה דברים שאסור לעשות בשבת ועוד כמה איסורים נוספים. אנו צריכים להבין וללמד שהתורה היא דבר גדול. כל עומק החיים, התשובות לשאלות העמוקות ביותר – נמצאות בתורה.
כאן עלינו לפעול עם המוח, להבין ולפתח ולהביא לעולם תורה גדולה, תורה שהעולם יוכל להכיל אותה וללכת לאורה.
כשהתורה נראית דבר ארכאי ומיושן, כשאת התשובות לשאלות מחפשים בהודו – זה אומר שעדיין לא הושלמה המשימה, שעדיין התורה לא מופיעה בגדלות הראויה לה.
עלינו לנסות ולהיות אנשי תבונה, ולדלות את המים העמוקים של התורה, את נשמת התורה. כאשר התורה מופיעה בצורה גדולה – יש ערך לכל הפעולות האחרות. אך אם התורה לא מופיעה כראוי – מה ערך יש לכל מה שאנו עושים?
את הדברים האלה עלינו ללמוד ממאמר הדור, את החשיבות שבהופעת תורה הראויה לדור, ושהדור ראוי לה.
1 ראה בספר "לחיות עם פרשת השבוע", ח"א עמ' 179.
2 עי' באגרות ראי"ה ח"ג, אגרת תשצ"ג.
3 אורות הקודש ח"ב עמ' שס"ד: "האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ…".
4 עי' בספר "לחות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 202.