לחיות עם פרשת השבוע – לנצל את ההזדמנות
5
לאחר שבפרשת "שמות" נכנסנו לעומק הגלות, בפרשת "וארא" אנחנו מתחילים לראות את האור של הגאולה. עשרת המכות מתחילות את התהליך שהוביל לגאולה, וכבר היתה בהן התחלה של הגאולה בצורה ממשית, כפי שנראה.
בתחילת הפרשה מופיעות ארבע לשונות גאולה (שמות ו', ו'-ח'):
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
אמנם מיד אחר כך נאמר (שמות ו', ט'):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
ובכל זאת, ארבע לשונות גאולה נשארו בעלות משמעות לדורות, ואנו שותים בכל שנה בליל הסדר ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה.
נעמוד על משמעות הלשונות לאור דברי חכמים.
בזוה"ק דרשו (ח"ב וארא, כ"ד ע"ב, בתרגום):
"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם". רבי יהודה אמר: הפסוק הזה הפוך הוא, שכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" בתחילה, ואחר כך "והצלתי אתכם מעבודתם", ואחר כך "וגאלתי אתכם", היה לו לומר בתחילה "וגאלתי אתכם", ואחר כך "והוצאתי אתכם".
הסדר של לשונות הגאולה תמוה. הרי הם נקראים לשונות גאולה, ומדוע הגאולה היא רק הלשון השלישית?
והתשובה:
אלא עיקר הכל בהתחלה, שרצה הקב"ה לבשר להם בשבח של הכל בתחילה. אמר ר' יוסי: והרי יפה מכולם הוא: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים", ועם זה, אמר להם זה אחר כך. אמר לו: בזמן ההוא, לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה ("והוצאתי"), כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים משם, שכל האסורים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם, ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה.
ואם תאמר אף על פי שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם, על זה כתוב, "והצלתי אתכם מעבודתם", ואם תאמר שיכול להיות שיצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה, תלמוד לומר, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה". ואם תאמר שלא יקבלם לו לעם, על זה כתוב "ולקחתי". ואם תאמר, כשיקבלם לעם לא יביאם לארץ, על זה כתוב: "והבאתי אתכם אל הארץ".
הקב"ה מתחיל בבשורה החשובה ביותר לבני ישראל באותו זמן. הכי חשוב הוא שידעו ישראל שהם יצאו ממצרים. הרי החשש המרכזי שלהם הוא שהעבדות תישאר לעולם. על כן אומר להם הקב"ה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". זו הבשורה הגדולה והחשובה ביותר.
גם אחר שיצאו, יש חשש שהמצרים ירדפו אחרי ישראל, ולכן מוסיף הקב"ה ואומר: "והצלתי אתכם מעבודתם".
ועדיין, יש חשש שיהיה זה תהליך חיצוני בלבד, אך גאולה – שיבת אל העצמיות המקורית – לא תהיה כאן. על כן מוסיף הקב"ה ואומר: "וגאלתי אתכם".
ואם יחששו ישראל שמא לא יקח אותם הקב"ה לעם? על כן נאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם".
ושמא נחשוש שלא נזכה לארץ ישראל – על כך נאמר "והבאתי אתכם אל הארץ".
המבנה של דברי הזוה"ק מזכירים את הפיוט הנאמר בליל הסדר: "דיינו":
אילו הוציאנו ממצרים ולא הציל אותנו מעבודתם – דיינו.
ואילו הציל אותנו מעבודתם ולא גאל אותנו – דיינו.
ואילו גאל אותנו ולא לקח אותנו לו לעם – דיינו.
ואילו לקח אותנו לעם ולא הביא אותנו לארץ ישראל – דיינו.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, שהוציאנו ממצרים, והציל אותנו מעבודתם, וגאל אותנו, ולקח אותנו לעם, והביא אותנו לארץ ישראל.
יש כאן תהליך שתחילתו ביציאה מהרע, והמשכו, מהלשון "וגאלתי" – עוסק בביטוי החיובי של ישראל בעקבות היציאה ממצרים.
האור החיים הקדוש מבאר על פי דרכו את הסדר של הלשונות (אור החיים לשמות ו', ו'):
ואומרו "והוצאתי וגו'" נתכוון לסדר סדר הטובות, כי בתחלה יקל עול סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" שהוא תוקף השעבוד, וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים אבל ישראל היו עובדים קצת כי אימת המצריים היתה עליהם ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם מעבודתם", שתעקר עבודה מהם כל עיקר, ואחר כך "וגאלתי אתכם", היא יציאתם מארץ מצרים ובכלל פרט זה היא קריעת ים סוף, שאם לא כן זו גאולה שאחריה כלייה ב"מ, ולזה לא אמר והוצאתי אתכם מן הארץ אלא "וגאלתי", לומר הוצאה שיש בה גאולה אם ירדוף אויב ירדוף באף ובחמה שפוכה. ואחר כך "ולקחתי אתכם לי לעם" שהוא מתן תורה, כי שם נתייחדנו לו לעם וייחד שמו עלינו והוא אומרו "והייתי לכם לאלהים".
"והוצאתי" – ההקלה המיידית מהשעבוד, שבאה בעקבות מכת דם. אולם עדיין עבדו ישראל את המצרים, בעבודה קלה יותר מבתחילה.
"והצלתי" – הפסקת השעבוד לחלוטין.
"וגאלתי" – היציאה ממצרים וקריעת ים סוף.
"ולקחתי" – מתן תורה.
על הלשון החמישית, "והבאתי", כותב האור החיים כך (פסוק ח'):
והבאתי וגו'. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב "והבאתי אתכם אל הארץ", ולא מצינו שכן היה אלא "ואת בניהם הביא שמה", אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים, באומרו "לכן" ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"ו): אין "לכן" אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו "והבאתי אתכם וגו'" אמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'", פירוש, תנאי הוא הדבר, ובזה "והבאתי וגו'", וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר: עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, "וידעתם וגו'" אז "הבאתי", וזולת זה יהיה מה שיהיה.
דבר ה' לא ישוב ריקם, ובמיוחד שהפרשיה פותחת במילה "לכן" – שהיא לשון שבועה. ה' אמר לבני ישראל: "והבאתי אתכם אל הארץ". אולם האנשים שנאמרה להם הבטחה זו – לא זכו להיכנס לארץ, שהרי יוצאי מצרים לא נכנסו לארץ אלא מתו במדבר. הכיצד דבר ה' לא התקיים?
והתשובה היא, שלפני ההבטחה הזו נאמר: "וידעתם כי אני ה' אלקיכם". ארבע הלשונות הראשונות נאמרו ברצף, והם יתקיימו בכל מקרה, אך הלשון החמישית נאמרה על תנאי: אם יתקיים "וידעתם כי אני ה'" – יתקיים גם "והבאתי אתכם אל הארץ", אך כיון שחטאו ישראל ולא ידעו את ה', על כן לא נכנסו לארץ.
אם אחר הגאולה לא מבינים בני ישראל את המסר, לא יודעים שה' הוא המנהיג אותם – לא יזכו להיכנס לארץ.
יש בדברים אלו ידיעה חשובה. הקישור אל הארץ מותנה בכך שיתקיים בנו "וידעתם כי אני ה'". אם לא נבין שה' הוא המביא אותנו אל הארץ – לא נוכל להיכנס לארץ ולשבת בה. האמונה צריכה להיות בבחינת "וידעתם" – בדעת שלמה, בחיבור לחיים. אנו צריכים לחיות את האמונה בה', המוציא אותנו ממצרים ולוקח אותנו לו לעם. אם נעשה כך – נזכה לבוא אל הארץ.
תחילת התהליך של הגאולה נעשית בידי שמים, בלי תלות בנו. אך השלב האחרון של הכניסה אל הארץ מותנה במודעות שלנו לכך שהקב"ה מוביל את התהליכים, והכל נעשה בידו.
התורה ניתנה לנו, ומציאותה בישראל איננה תלויה במעשינו. כך גם קיומו של עם ישראל נתון בהבטחה אלוקית שלא עומדת בתנאי. אך ארץ ישראל – תלויה בנו ובמעשינו. אם אין אנו חיים במודעות להנהגה האלוקית – אנו עלולים לאבד את ארץ ישראל.
ארץ ישראל איננה אדמה רגילה. זוהי ארץ חיים. היא מרגישה ורוצה שעם ישראל יחיה בה בצורה נכונה. זו המתנה הגדולה שנתן לנו הקב"ה – "אֶרֶץ אֲשֶׁר… עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, י"ב). כדי לחיות בארץ צריך לחיות על פי מעלתה המיוחדת, ומי שלא יבין זאת – לא יוכל לחיות בארץ.
יש אנשים שאומרים שהם יורדים מהארץ, משום שלא טוב להם כאן. האמת היא, שהארץ לא רוצה אותם, והיא מקיאה אותם וגורמת להם לעזוב.
בספר "חסד לאברהם" כותב (מעין ג' נהר י"ב):
ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב: "ותקיא הארץ את יושביה", וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע.
מי שלא מתאים לחיות כאן – הארץ מקיאה אותו. לפעמים לצמיתות ולפעמים לזמן קצר בלבד. מי שאיננו כאן זה סימן לכך שהוא לא ראוי להיות כאן.
שאלתו של "אור החיים", כיצד לא נכנסו יוצאי מצרים לארץ ישראל, דורשת הבנה גם על פי דברי הזוה"ק, שרואה את הלשון החמישית, "והבאתי", כחלק מרצף ההבטחות של לשונות הגאולה.
נראה, שההבטחה "והבאתי אתכם אל הארץ" מתייחסת לכלל ישראל. משה מדבר לאנשים שעומדים לפניו, אך הוא לא מדבר אליהם כפרטים, אלא כחלק מכלל ישראל. הכלל קיים לעולם. "ציבור אינו מת". גם אם האנשים המרכיבים את הציבור עוברים מן העולם – הכלל עצמו נשאר קיים.
כמו גופו של האדם, שהתאים שבו מתחלפים, אך האדם נשאר אותו אדם. גם אם הוא מקבל מנת דם מתורם – אין זה משנה את מהותו ואישיותו…
כך כלל ישראל – נשאר קיים לעד, וגם אם התאים המרכיבים אותו התחלפו – ההבטחה התקיימה בכלל. הכלל יצא ממצרים ונכנס לארץ.
יש בדברים אלו לימוד גדול על ערכו של הכלל וקיומו הנצחי.
מהזוה"ק ניתן ללמוד על הסדר של הגאולה. בתחילה יש תהליך של "סור מרע" – יציאה מהמיצרים של מצרים. ראשית התהליך היא בידיעה שאנו כבר לא נמצאים תחת העולם של הגויים. השלב הבא הוא "וגאלתי" – גילוי המהות העצמית של עם ישראל.
אנו נמצאים בתקופה מיוחדת. בימים האחרונים נכנס לתפקידו נשיא חדש לארצות הברית. אנו נדרוש זאת לטובה – הוא מוקף ביהודים, שחלקם שומרי תורה ומצוות, אוהבי הארץ. האוירה שסביב הנשיא החדש היא אוירה נינוחה למדינת ישראל. אם ראש הממשלה ימשיך לדבר על "שתי מדינות לשני עמים" – חתנו של הנשיא יתווכח איתו על כך, ויוביל לדרך אחרת…
מה יהיה בפועל?
זה תלוי בנו – בתפילותינו ובלימוד התורה שלנו. הקב"ה נתן לנו תנאים נוחים, אנו בתחושה נינוחה, וזוהי התחלת התהליך. אם נלך בדרך נכונה – נוכל לנצל זאת להתקדמות וצמיחה שלנו.
אנו עכשיו ב"יציאה ממצרים" – יצאנו מהמיצרים של נשיא עוין לישראל ומקורב לאיסלאם. זוהי הבחינה של "סור מרע".
החלק השני של "עשה טוב" – של פעולות ומעשים שיבטאו או המהות העצמית של עם ישראל – תלוי בנו. אנו צריכים להופיע את עצמנו, להבין את גודל התקופה ואת החשיבות של המעשים שלנו.
לימוד התורה מקבל ערך גדול בתקופה הזו. העולם כולו מחכה שנלמד תורה ונבסם את העולם.
אנו חיים בתקופה מיוחדת, של תהליכים בקנה מידה עולמי. התפוררות מדינות ערב, נדידת האיסלאם לאירופה, ועוד ועוד. מישהו עושה את כל התהליכים הללו. זה לא קורה לבד (בבא בתרא צ"א ע"ב):
"והמתנשא לכל לראש", אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה.
אפילו מי שאחראי על חלוקת המים העירונית ממונה מן השמים. קל וחומר שנשיאים ומנהיגי העולם מתמנים בהשגחה אלוקית. השאלה לאן הדברים יתקדמו תלויה בנו. הקב"ה פתח לנו הזדמנות להיות מי שאנחנו, ועלינו לנצל זאת.
כעת בארצות הברית מבינים את השפה האמונית. אנו צריכים לומר בקול ברור – הארץ הזו ניתנה לנו על ידי הקב"ה. זו השפה שמבינים עכשיו בארצות הברית וכך אנו צריכים לדבר.
גם בתוכנו, אנו צריכים לדבר כך. "בפנים אל פנים", ובכל מקום – לומר בראש מורם שאנו כאן מכח ההבטחה האלוקית.
אם נקיים את "וידעתם כי אני ה'", נזכה גם בע"ה ל"והבאתי אתכם אל הארץ" – להתיישבות בכל מרחבי הארץ, בגליל ובנגב, ביהודה ובשומרון ובכל מקום.
כאשר מתרחשים אירועים גדולים, יש הנתפסים לקטנות. מה לבש הנשיא בטקס ההכתרה, ועם מי הוא אכל ארוחת בוקר.
אנו צריכים להתרגל להביט על הדברים בגדלות. לדעת כי ה' מוביל את התהליכים, ואנו צריכים ללכת בדרך הזו – לבסם את העולם בתפילה ובלימוד תורה, וכך התהליכים יתקדמו לטובה ולברכה.
אנו רואים את יד ה', את הסייעתא דשמיא שמלוה אותנו. נתאמץ לקיים את חלקנו – "וידעתם כי אני ה'", ויקיים בנו ה' את הבטחתו: "והבאתי אתכם אל הארץ".