לחיות עם פרשת השבוע – צריך לומר שירה!
5
פרשת בשלח מחולקת בצורה בולטת לשני חלקים, שנראים הפוכים זה מזה ויש לראות מהו הקשר והיחס בין שני חלקי הפרשה.
בתחילת הפרשה עם ישראל יוצא ממצרים, והשיא הוא בקריעת ים סוף ובשירת הים. חוויה עליונה ומרוממת.
אולם מיד אחרי שירת הים ושירת מרים שבאה בעקבותיה, אנו מגיעים למציאות שונה לחלוטין (שמות ט"ו, כ"ב):
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם.
ומפרש רש"י:
ויסע משה – הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א'): "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.
מיד אחרי המעמד המרומם של שירת הים בני ישראל עטים על השלל, ומשה צריך לנתק אותם בכח כדי להמשיך במסע.
ומיד אחר כך (שמות ט"ו, כ"ג-כ"ד):
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.
מהר מאוד מגיעות התלונות והבעיות.
פרשת המן המופיעה בהמשך הפרשה מורכבת אף היא. מצד אחד לחם מן השמים, ומצד שני התנהגות נמוכה של עם ישראל.
קריאת כיוון כיצד להתבונן על הפרשה ולקשור את החלקים שבה, אפשר ללמוד מדבריו המפתיעים של רבינו בחיי על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ה):
וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.
מהו החוק והמשפט ששם ה' במרה? וכיצד הוא קשור להמתקת המים?
מפרש רבינו בחיי:
שם שם לו חק ומשפט. על דרך הפשט הם חוקי המדבר, כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים.
משה שם לישראל חוק ומשפט – כיצד להתנהל בצורה נכונה במדבר. איך מתנהגים בצורה נכונה עם האשה ועם הילדים – מי ירכב על החמור ואיך מתלבשים נכון בלילות המדבר הקרים. איך קונים בצורה נכונה מהאומות – כיצד עומדים על המקח וכיצד בוחרים סחורה טובה.
אלו הדברים שמשה מלמד את בני ישראל.
ופירוש נוסף:
ויש שפירשו: "שם שם לו חק ומשפט" שלמדו הקב"ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולותם ובטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים. ויש מהם מרפאים, ויש מהם מחליאים, ויש ממתיקים את המר, ויש שממררים את המתוק, וכל זה בין בטבע בין בסגולה. וזהו לשון: "חק ומשפט", חק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו.
ושם נסהו. הצמח הזה, ולכך אמר "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך" כלומר: אף על פי שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מלהתפלל ובקשת הרחמים, אין לך לזוז ממצות התורה, "כי אני ה' רופאך" ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצות.
הדרכה נוספת של משה לקראת החיים במדבר עסקה בסוגי הצמחים השונים ובתכונותיהם. בעקבות העץ שהראה ה' למשה כדי להמתיק את המים, הוא מלמד את משה את סגולות הצמחים הממתיקים והמרפאים. על כן מדגישה התורה (שמות ט"ו, כ"ו):
וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.
למרות שאתה יודע לרפא על פי טבעי הצמחים – אל תשכח שה' הוא הרופא. עדיין צריך להתפלל, ואל לך לחשוב שהכל זה טבע ואתה יכול להסתדר בלי הקב"ה. גם את הצמחים ברא הקב"ה, ואת הרפואה הבאה על ידיהם.
לאור דבריו של רבינו בחיי ניתן להבין, שספר הרפואות שגנז חזקיה המלך הוא ספר הרפואות של משה רבינו. על פי הספר הזה ידעו איך לרפא כל מחלה, וברבות השנים שכחו את הקב"ה, וחשבו שהכל זה טבע בלבד. חזקיה חשש שכדי שלא ישכחו את ה', יביא עליהם ה' מחלות חדשות, שאין להן מענה בספר. כך יזכרו כולם שהקב"ה הוא המרפא. כדי לא להגיע למצב כזה, גנז חזקיה את ספר הרפואות. כך יתפללו אל ה' כבר במחלות קלות, ולא יצטרכו דברים קשים כדי לזכור את ה'.
הלימוד העולה מדבריו של רבינו בחיי הוא, שפרשת מרה ולימוד ספר הרפואות הוא המשך של יציאת מצרים, המגיעה לשיא בשירת הים. המדרגה הגבוהה שעם ישראל הגיע אליה בשירת הים צריכה לרדת וללוות את החיים עצמם, את חיי הטבע של עם ישראל.
החויה הרוחנית של שירת הים היתה מדהימה, אבל השאלה הגדולה היא איך חיים את החויה הזו ביום יום.
האם יש דרך לקחת את שירת הים ולחיות אותה גם אחרי שהחויה מסתיימת? או שמא עם סיום השירה חזר כל אחד למדרגתו הרגילה, ולא נשאר דבר מעבר לזיכרון של חויה שקרתה אי פעם בעבר?
חכמים תיקנו לומר בכל יום את שירת הים בתפילת שחרית. ואמרו על כך (משנה ברורה סימן נ"א ס"ק י"ז):
ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו.
שירת הים זה לא משהו שקרה בעבר, אלא חויה שמלוה אותנו בכל יום. הנס הגדול צריך ללמד אותנו איך להסתכל על הטבע, ואיך המעמד הגדול מלוה אותנו בכל צעד וצעד.
אחרי שירת הים משה מדריך את עם ישראל איך לוקחים את כל הדברים הגדולים ומורידים אותם לחיים – איך מתנהלים נכון עם האשה ועם הילדים, איך קונים בצורה נכונה, איך משתמשים נכון בצמחים. אין סתירה בין החויה הרוחנית של הנס, ובין ההתנהלות השגרתית על פי חוקי הטבע. הנס הגדול מלמד אותנו שגם הטבע הוא יציר כפיו של הקב"ה.
עלולים לחשוב, שהנס היה ונגמר, ועכשיו חוזרים לחיות על פי הטבע בלבד. אין זה כך. הנס הגדול מלמד שהקב"ה מנהל את העולם – וגם את הטבע. על כן אין סתירה בין ספר הרפואות, ובין תפילה לה' על רפואה. שני הדברים יחד בונים את המציאות על פניה השונים.
זהו המסר שאנו צריכים ללמוד משירת הים ומן האירועים שקרו אחריה. שירת הים צריכה ללוות אותנו בכל החיים, ולתת משמעות לטבע.
לאור דברים אלו, יתכן לבאר את דברי הגמרא (סנהדרין צ"ד ע"א):
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח, לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיהו כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'".
חזקיה לא אמר שירה על המפלה הניסית של סנחריב, ועל כן לא עשה אותו הקב"ה משיח.
יתכן שדרכו של חזקיה ביחס לאמירת השירה מתאימה לדרכו ביחס לגניזת ספר הרפואות.
חזקיה ראה את הנס הגדול של מפלת סנחריב. אבל הוא הבין שהנס במקומו והטבע במקומו. הנס הוא חריג, ואין הוא קשור לטבע. ממילא הנס לא נותן משמעות לחיים הטבעיים, ועל כן אין צורך לומר על כך שירה.
זוהי תפיסה שלא מתאימה למי שאמור להיות משיח. החידוש הגדול של ימות המשיח הוא "התאחדות הנס והטבע", כלשונו של הרב קוק. נצטט כמה שורות מדבריו (אורות, ישראל ותחייתו, י"ב):
הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם, היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקדש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, – הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם
.
בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק,
אורו של משיח בא לאגד ולאחד את הנס עם הטבע.
גם בדור שלנו אנו פוגשים תופעות דומות. כשם שחזקיה לא אמר שירה על מפלת סנחריב, כך יש שאינם אומרים שירה על הקמתה של מדינת ישראל, על הניסים של מלחמת ששת הימים. יש חושבים – אמנם היה כאן דבר גדול, ניצלנו ממוות לחיים, אבל בזה זה נגמר. החיים ממשיכים כרגיל. לנס הגדול אין השפעה על המשך החיים. אולי נוח יותר ללמוד תורה כיום, אך אין קשר לאמירת השירה. החיים ממשיכים כרגיל.
חזקיה לא אמר שירה, מפני שחשב שאין לנס הגדול קשר לדרך שבה הוא ממשיך את חייו. הארץ אמרה שירה במקומו. ארץ ישראל הרגישה שנעשה משהו גדול ומשמעותי, ולכן היא פתחה ואמרה שירה.
בימי חזקיה היה שפע גדול של תורה (סנהדרין צ"ד ע"ב):
בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
היתה הופעה של תורה בעוצמה גדולה, אך זה נשאר בבית המדרש, ולא יצא החוצה. לא היתה הבנה שהטבע הוא מעשה ה'. לא ראו בכל מה שקורה לעם ישראל את אורו של משיח.
זוהי דרך החשיבה שהובילה את חזקיה לגנוז את ספר הרפואות. חזקיה ראה סתירה בין ספר הרפואות המרפא בדרך טבעית ובין תפילה לה' לרפואה שמעל הטבע. הטבע והנס היו שני דברים מנותקים, ולכן היה צריך לגנוז את ספר הרפואות כדי לעורר את העם לתפילה.
יתכן שהיתה יכולה להיות דרך נוספת להתמודד עם הבעיה. חזקיה היה יכול ללמד את העם שספר הרפואות ניתן למשה מה', וגם הרפואות הטבעיות – הן מעשה ה'. גם כשאדם מתרפא בדרך הטבע – הרפואה באה לו מהקב"ה. וכי יש דבר בעולם שמנותק מההשגחה האלוקית?
זהו הקשר בין שני הדברים שעשה חזקיה. גניזת ספר הרפואות קשורה לכך שלא אמר שירה. שני הדברים מבטאים את הניתוק של הנס מהטבע, את המחשבה שהמציאות הטבעית מסתירה את יד ה' וסותרת להתגלות ניסית.
שירת הים נאמרה בלשון עתיד: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות ט"ו, א'). שירה זו נאמרה לשעתה ולעתיד לבוא. בכל דור אנו צריכים לומר שירה ולהודות לה'.
אמירת השירה נדרשת בחיים הפרטיים. עלינו להודות לה' על הזכות העצומה שיש לנו לחיות בדור כזה, לזכות לשבת בבית המדרש ולעסוק בתורה. להודות על הבריאות על השמחה – על כל דבר ודבר שיש לנו אנו צריכים להודות לה' בלי הפסקה. לראות בכל דבר את מעשה ה', ולחוות את הנוכחות האלוקית בכל רגע.
חכמים תיקנו לנו הודאה פעמים רבות במהלך היום, החל מהמילה הראשונה שאנו אומרים כשקמים בבוקר, דרך ברכת מודים בתפילה וברכת הודאה בברכת המזון. ההודאה מלוה אותנו כדי שנתרגל לראות את יד ה' בכל דבר.
אמירת השירה חשובה ביותר גם במישור הלאומי. עלינו להודות לה' על הדרך שבה הוא מנהיג את הדור שלנו. עם כל הבעיות והקשיים, אנו עדיין זוכים להנהגה אלוקית מופלאה. אמר על כך הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל ד', ג'):
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
יש חסרונות וצריך לבקר אותם ולנסות לתקן אותם. אבל אחר כל הבקורת – "כולך" – הצד הכללי של כנסת ישראל, הוא ללא מום.
אנו חיים בתקופה נפלאה. האם הנס של מפלת סנחריב גדול יותר מהנס של מפלת סוריה? לוּ זכינו לנביאים, היה נכתב על כך פרק נוסף בנביא. אנו לא שמחים על הדברים הרעים שמתלווים לכך, אבל בהחלט שמחים על כך שמצפון כבר לא נפתחת רעה אלינו. אנו צריכים לומר על כך שירה ולהודות לה'.
ניסים רבים אופפים אותנו. הזכרנו פעמים רבות את נדידת האיסלאם לארצות הברית ולאירופה. יש לומר על כך שירה.
נס קיבוץ גלויות – אנו חיים בתוך נס מדהים. בימים הקרובים מגיעה קבוצה נוספת של עולים מבני שבט מנשה שבהודו לנצרת עילית. זה נס גלוי שאנחנו רואים אותו מול העיניים, וצריכים לומר על זה שירה. חלילה לנו לא לומר שירה ולאבד משום כך את ביאת המשיח בדורנו.
אמירת השירה מכוונת אותנו להביט אל המהות של התקופה. מהי המהות – פינוי עמונה או עליית בני המנשה? אין ספק שהמהות היא בנסים הגדולים, ולא בבעיות. שירת הים מבטאת את יציאת מצרים יותר מהתלונות של בני ישראל.
גם אז, היו יכולים לומר – נכון, יצאנו ממצרים והמצרים טבעו בים, וזה בהחלט מרשים, אבל מה יצא מזה בסופו של דבר? תלונות של בני ישראל על מים ועל לחם. האם בשביל זה יצאנו ממצרים? על זה חלמנו והתפללנו כל כך הרבה שנים? האם בשביל התלונות הללו קרע לנו ה' את הים?
כך אומרים בדורנו. היו ניסים במלחמת ששת הימים, ולאן זה הוביל? אינתיפאדה, התנתקות. על מה אנחנו אומרים הלל ביום העצמאות? האם זה מה שחזו הנביאים בחזונם? האם על מדינה כזאת התפלל עם ישראל בכל שנות הגלות?
יש כאלה שרואים את חילול השבת במדינה, את הכפירה, את הבעיות בחינוך, וזה קובע את המבט על כל התקופה. אם מחפשים אפשר למצוא דברים רבים לקטרג עליהם. המבט הזה מוביל אנשים לא לומר שירה על הקמת המדינה, ומשום כך הם גם לא זוכים להיות המשיח.
אולם אפשר וצריך לראות את התקופה אחרת. הקב"ה מנהיג את המציאות והוא לא עשה את כל התהליכים הללו לחינם. יש ביקורת, אבל המבט הכללי לא משתנה. אדרבה. הכח להיאבק ברע בא מתוך שאנו מאמינים בכוחו ובסגולתו של עם ישראל. אנו מאמינים שה' בחר בעם ישראל, והוא מנהיג אותו אל הגאולה.
אנחנו צריכים להסתכל במבט שמאחד את הנס והטבע. נצטט עוד כמה שורות מדברי הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, י"ד):
כאחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם. אורו של משיח, שיסודו רם ונשא וגבה מאד, מואר הוא מהתוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם וכל העלילות של הטבע מקטן ועד גדול פועלים בעדו ועמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות.
ניתן להסתכל על המציאות ועל החיים בהסתכלות חיצונית ובהסתכלות פנימית. החידוש של אורו של משיח הוא שאין אלו שני דברים נפרדים. זה מבט אחד. הנס והטבע באים ממקור אחד וצריך לראות אותם יחד.
אנו צריכים לקחת משירת הים את המבט המאחד את הנס והטבע. המתקת המים במרה מתחברת לתורת הצמחים שלימד משה רבינו את העם. שירת הים מדריכה אותנו כיצד לראות את שגרת החיים שלנו, בהנהגה אלוקית. מתוך כך אומרים שירה וזוכים להארת אורו של משיח במהרה בע"ה.