לחיות עם פרשת השבוע – לחיות בתוך נס
5
נעיין בפרשת השבוע מזוית החורזת את הפרשה מראשיתה לסופה.
תחילה הפרשה (שמות כ"א, א'-ב'):
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.
דנו המפרשים מדוע מתחילה פרשת הדינים בדיני עבד עברי.
אנו לומדים השנה בישיבה מסכת בבא קמא. במבט של מסכת בבא קמא העוסקת בדיני נזיקין בולט הסדר שסידרה התורה את דיני הנזיקין בפרשת משפטים. הסדר הוא מן החמור אל הקל (שמות כ"א, י"ב – כ"ב, ה'):
הורג אדם: מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת. וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.
פוצע אדם: וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.
נזקי שור באדם: וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.
נזקי בור בבהמה: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
נזקי שור בבהמה: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
נזקי גנב בבהמה: כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.
נזקי בהמה בצומח: כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
נזקי אש בצומח: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.
הבנה זו מיישבת שאלות רבות בסדר הפרשיות1.
לאור זאת, מתחזקת השאלה מדוע פתחה התורה בדיני עבד עברי. לכאורה היה צריך להתחיל את הפרשה בדיני רוצח. אומר על כך הראב"ע (לפסוק ב'):
ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד.
הראב"ע מקבל את ההנחה שהדינים מסודרים מהחמור אל הקל, והוא מסיק מכך שעבד עברי הוא הדבר החמור ביותר. העבדות קשה אף ממוות. היא מעין מוות בתוך החיים. כשאדם נתון לרשותו של אדם אחר – הוא לא שולט על חייו, אין הוא יכול לעשות כרצונו וזה הדבר החמור ביותר.
הרמב"ן מסביר את הפתיחה בדיני עבד בצורה שונה:
התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים טו טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות, והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו. ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית.
הרמב"ן מסביר, שהפתיחה בדיני עבד לא באה מצד החומרה שבעבדות, אלא מצד החשיבות שבשחרור העבד בשנה השביעית. יציאת העבד בשנה השביעית קשורה לשבת, לשמיטה וליובל, ולמעשה בראשית, ועל כן היא דבר גדול ונכבד, שראוי לפתוח בו את הפרשה.
לפי הרמב"ן פרשה זו היא המשך למתן תורה שנזכר בפרשה הקודמת. כהמשך לדברי ה' (שמות כ', ב'): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ממשיכה התורה – אתה יצאת מעבדות, ועל כן עליך לשחרר את העבד שלך בשנה השביעית.
הראב"ע אומר: אין דבר קשה מן העבדות. הרמב"ן אומר: אין דבר גדול מן החירות.
פרשת נזיקין כולה קשורה לערך של החירות ולבעיה שבעבדות. הגמרא דורשת את הפסוק (ישעיהו ל"ג, ו'):
וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ.
על ששה סדרי משנה (שבת ל"א ע"א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'", "אמונת" – זה סדר זרעים, "עתיך" – זה סדר מועד, "חוסן" – זה סדר נשים, "ישועות" – זה סדר נזיקין, "חכמת" – זה סדר קדשים, "ודעת" – זה סדר טהרות…
סדר נזיקין עניינו הישועה והגאולה – השחרור מהעבדות. וכפי שמסביר הרמב"ם את תפקיד בית הדין (הל' סנהדרין פ"ב ה"ז):
שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר: "ויקם משה ויושיען".
סדר נזיקין בא לדאוג שיוכל האדם לחיות בחופשיות, בלי שאחד יפגע בחברו, ובלי שירגיש מאויים מאנשים אלימים וכדומה. אמר קהלת (קהלת ח', ט'):
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.
שלטון של אדם אחד על אדם אחר הוא רע, וסדר נזיקין בא למנוע מצב כזה. על כן הפתיחה בפרשת עבד עברי מובנת, ונותנת משמעות לכל הדינים הבאים אחריה.
בסיום הפרשה אנו פוגשים ביטוי דומה (שמות כ"ג, כ"ה):
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
פעמים רבות שאלתי תלמידים באיזו פרשה בתורה כתובה לדעתם מצות התפילה. תשובות רבות קיבלתי, אך אף אחד אינו חושב שהמצוה הזו נמצאת בפרשת השבוע, פרשת משפטים. לכאורה נראה שאין קשר בין הדינים שבתחילת הפרשה ובין התפילה שבסופה. אך הלשון הדומה של עבדות יכולה לבאר את הענין.
הציווי לעבוד את ה', שהוא הציווי על תפילה, בא על רקע הפסוקים הקודמים לו (שמות כ"ג, כ'-כ"ה)
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם.
ובהמשך הפרשה חוזר שוב (שמות כ"ג, ל"ג):
לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.
הפרשה מתחילתה ועד סופה עוסקת בנושא העבדות. האדם משתעבד, והשאלה היא לְמה הוא משתעבד. האם יהיה עבד לאדם אחר, עבד לאלהים אחרים, או שיזכה לעבוד את ה'. החירות האמיתית היא כשאדם עובד את ה'. כך הוא מביע את עצמו בצורה העמוקה ביותר, ומוציא אל הפועל את כוחות העמוקים ביותר שבקרבו.
מפורסמות שורותיו של ריה"ל:
עבדי הזמן עבדי עבדים הם
רק עבד ה' הוא לבדו חופשי
על כן בבקש כל אנוש חלקו –
חלקי ה', אמרה נפשי.
הפרשה מתחילה בעבדי עבדים, "כי תקנה עבד עברי", ומסיימת ב"ועבדתם את ה' אלקיכם".
הפרשה מכוונת את האדם לחיות בלי שאחד ישלוט בחברו. שכל אדם יחיה את חייו, עם עולמו ועם רכושו, מבלי שאדם אחר ישלוט בו.
כיצד אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע"?
הנקודה הראשונה היא בכך שנהיה בני חורין. בעבר, אדם אחד היה צריך להשתלט, בזכות כוחו או בזכות ממונו, על אדם אחר. היום לכל אחד יש אדון הנמצא בכיסו או בכף ידו.
מכשיר קטן לוקח מהאדם את החירות והופך אותו לעבד. חז"ל וריה"ל כשדברו על עבדות וחירות לא העלו בדעתם שיכול להיות מצב שאדם יהיה עבד למכשיר. במקום "כי תקנה עבד" – "כי תקנה אדון"…
על כן צריך כל אחד לצאת לחופשי. על כל דקה עם המכשיר – שש דקות יצא לחופשי… חלילה לאדם שהמכשיר ישלוט בו. וכי אתה רוצה להיות עבד של חתיכת מתכת?
השעבוד למכשירים הוא נורא, והוא פוגע בכל מערכות החיים. עוד לפני שאדם לומד תורה ומקיים מצוות, הוא צריך להיות אדם, להיות בן חורין, וזה בלתי אפשרי כשהוא משועבד למכשיר.
חובה על כל אחד למצוא זמן שבו הוא מנותק מהמכשיר, ואדון לעצמו. זו העבדות של הדור ועלינו להשתחרר ממנה.
בסיום הפרשה יש ענין נוסף שאנו צריכים לחיות אותו: התפילה.
התורה אומרת:
וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.
אנו צריכים להאמין בכוחה של התפילה. להאמין שהתפילה היא דרך שהקב"ה ברא בעולם, שדרכה מגיע לעולם השפע, ומגיעה הברכה והבריאות.
התורה קוראת לתפילה עבודה. אחד הביטויים של התפילה כעבודה הוא הנוסח הקבוע של התפילה.
יש המרגישים בעיה עם הנוסח הקבוע. 'אני רוצה להתפלל במילים שלי, למה חז"ל צריכים לקבוע לי מה להגיד?'
אמנם יכול כל אדם להוסיף את כל הבקשות הפרטיות בלשונו בסיום התפילה, אבל יש ערך גדול לתפילה בנוסח הקבוע, כעבודת עבד לה'.
חשוב מאוד שחז"ל יגידו לנו מה להגיד. כשאדם אומר את מילותיו – לאיזו רמה של בקשות הוא יכול להגיע? יש שיסתפקו בתפילה על נצחונה של ביתר ירושלים… חז"ל תיקנו לנו בקשות על הדברים הגדולים באמת בחיים, הדברים שאנו צריכים לשאוף אליהם. על גבי זה יכול כל אחד להוסיף כרצונו.
התפילה היא עבודה. יש להרגיש שעומדים לפני מלך, ולשים לב למילים הנאמרות – כל חלק בתפילה דורש עבודה.
בתחילה מבטיחה התורה דברים פרטיים: "וברך את לחמך ואת מימיך". אך בהמשך עוברים לדברים לאומיים:
אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
אנו רואים את התקיימות הפסוקים הללו לנגד עינינו.
במשך שנים רבות, היה "קלף מנצח" בויכוחים מדיניים – הבעיה הדמוגרפית. הערבים מתרבים בקצב מהיר יותר מהיהודים, ועוד כמה שנים הם יהיו רוב. על כן חייבים לחלק את הארץ בינינו וביניהם.
והנה, "מעט מעט" אנו רואים שינוי מגמה. בכל העולם המערבי יש ירידה חדה בילודה, ורק במדינת ישראל יש עליה – בקרב הציבור היהודי. הממוצע בארץ מתקרב לשלושה ילדים למשפחה. זהו ממוצע שלא קיים בעולם המערבי. ברכת "עד אשר תפרה" מתקיימת לנגד עינינו.
ובמקביל – כחלק מנדידת העמים, מוסלמים רבים עוזבים את מדינת ישראל, וגם את יהודה ושומרון. עשרות אלפים ואולי מאות אלפים כבר עזבו. המספרים לא מדווחים ולכן קשה לדעת בצורה מדוייקת, אך מביני דבר אומרים שזו תופעה משמעותית מאוד.
"מעט מעט אגרשנו מפניך".
אנו חיים בתוך נס. פתאום הבעיה הדמוגרפית כבר איננה בעיה.
אנו יכולים ללמוד מכאן, כמה הקב"ה אוהב את מדינת ישראל. כל הבעיות שלנו – מסתדרות כאילו מעצמן. אמנם יש לנו ביקורת על דברים רבים במדינה, אבל זוהי ביקורת חיצונית. הפנימיות טובה. והפנימיות הזו ניכרת גם כלפי חוץ. הערבות ההדדית, המביאה את המדינה להשקיע הרבה מאוד כדי לחלץ יהודי שנתקע במפולת שלגים בקצה העולם – היא תופעה יחידאית. העולם כולו עומד משתאה ולומד מאיתנו מהי ערבות אמיתית.
אמנם בשגרה אנו רואים הרבה בעיות, אבל הפנימיות טובה, והיא מלמדת שהקב"ה אוהב אותנו. זו חויה מיוחדת לקרוא את הפסוקים הקדושים הללו, ולראות אותם מתגשמים מול העיניים.
בספר "חסד לאברהם" אומר, שכל מי שגר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם אם הוא נראה הפוך מזה. אם הוא היה רשע – הארץ היתה מקיאה אותו. ארץ ישראל היא גוף חי, וכשמשהו "מגעיל" אותה – היא פולטת אותו החוצה. הוא חושב שהוא יורד מהארץ, אבל האמת היא שהארץ מקיאה אותו. על כן יושבי הארץ, אזרחי המדינה, הם צדיקים.
אנחנו לא תמיד רואים את הדברים הטובים שבנו. הגויים רואים זאת לפנינו, כפי שנאמר (תהלים קכ"ו, ב'):
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
ורק אחר כך אנו אומרים (תהלים קכ"ו, ג'):
הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
אצלנו שואלים "למה ללמוד גמרא?", ועושים שיעור "גמרא למה". והנה, שמעתי לאחרונה על שתי ישיבות שהגיעו אליהם קוריאנים לראות איך לומדים גמרא. הם מבינים שהחכמה של עם ישראל באה מלימוד הגמרא, והם רוצים להעתיק את זה. הם לא שואלים למה ללמוד גמרא (הם גם לא יכולים להבין את התשובה העמוקה…).
יש לנו דברים גדולים בקרבנו, שאנחנו לא מבינים את ערכם עד שהגויים מלמדים אותנו.
עלינו לדעת שהקב"ה אוהב את מדינת ישראל. אמנם (אורות ישראל ד', ג'):
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה…
את הדברים הטובים צריך לחזק ובדברים השליליים צריך להלחם ולנסות לתקן. ובכל זאת:
…אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.
אנו רואים בחוש את הטוב שיש בעם ישראל. אנשים טובים, והם רוצים לגלות את הטוב שיש בהם. אנו פוגשים זאת בכל שבוע ב"פנים אל פנים".
"אין אומה כאומה זו". ה' "בחר בנו מכל העמים", והוא מנהיג אותנו גם היום בדרך פלאית. אנו רואים את פרשת השבוע מתגשמת מול עינינו.
אנו צריכים להודות לה' על כל מה שהוא נותן לנו, ובע"ה נזכה להתגשמות מלאה של הפסוק: "עד אשר תפרה ונחלת את הארץ".
1 עוד על כך עי' ב"מיטב הארץ" עמ' 306.