לחיות עם פרשת השבוע – לראות את שני החצאים
5
נפתח באמירה מדהימה של "מי השילוח" על תחילת הפרשה, וננסה לראות לאורה גם את המשך הפרשה – את חטא העגל:
ענין מחצית השקל, כדאיתא בגמרא (קידושין מ' ע"ב): לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, היינו שלא יהיה לו תקופות (=תקיפות) וגם שלא יתייאש עצמו, וזהו "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", רק תמיד יהיה לו חצי המשקל.
יש בדבריו הסתכלות מחודשת על הגמרא בקידושין. ההבנה הפשוטה היא, שאדם צריך לראות כאילו מעשיו הם בדיוק חצי-חצי, חצי מצוות וחצי עברות, ולכן כדאי לו להיזהר מעברה שלא תטה את הכף לחובה, ולעשות מצוה שתטה את הכף לזכות.
בפשוטה, הגמרא קשה. מה הסיכוי שמעשיו של האדם יהיו בדיוק חצי-חצי? ועוד יותר מכך, מה הסיכוי שזה יקרה בכל העולם כולו?
מסבירים, שאין הכוונה שזה כך בפועל, אלא שכך צריך האדם לראות את עצמו, ולהבין שיש לו אחריות על חייו ועל כל העולם כולו, וכל מעשה שלו משפיע על כל העולם.
מי השילוח מסביר, שאדם צריך לראות את עצמו בעת ובעונה אחת חציו זכאי וחציו חייב.
מצד אחד תראה את הדברים הטובים שאתה עושה, את הטוב והיפה שיש בך. אך כדי שהסתכלות זו לא תביא אותך להתייהרות ולתקיפות לא ראויה, עליך להסתכל גם על החצי השני. דע שיש בך גם דברים לא טובים, ויש הרבה מה לתקן.
אדם שאומר: אני אפס, אני לא שוה כלום, אין לי סיכוי – אומרים לו: אתה חצי זכאי, יש בך כוחות ויכולות ונשמה גדולה.
ואדם שאומר: אני ואפסי עוד – אומרים לו: אתה חצי חייב, יש לך עוד הרבה חסרונות והרבה מה לתקן.
"העשיר לא ירבה" – אל לעשיר במעשיו להתגאות, שכן יש לו גם חצי שבו הוא חסר.
"והדל לא ימעיט" – הדל במעשים לא יתייאש, שכן יש לו חצי טוב, ויכול הוא לעשות ולפעול ולהתקדם.
בכל רגע אנו "חציו זכאי וחציו חייב". אל תתגאה במעשיך הטובים ואל תתייאש ממעשיך שאינם טובים.
זהו הלימוד ממחצית השקל.
דבריו של "מי השילוח" הזכירו לי חויה מיוחדת שהיתה השבוע. את דבריו של מי השילוח ניתן להעביר גם לרמה הלאומית.
חברת "אינטל" העולמית רכשה את חברת "מובילאיי" הישראלית בסכום דמיוני של כ-15.3 מיליארד דולר. להמחשה בלבד, חישוב קל מלמד, שסכום זה יכול להחזיק את ישיבת מעלות למשך כ-1,500 שנה. עם הכולל…
זו חויה מיוחדת. מדינה קטנטונת, שלכאורה אף אחד "לא סופר", מגיע להישגים ברמה עולמית.
כששומעים ידיעה כזו בחדשות נזכרים בכך שפיתוחים עולמיים נוספים, כמו ווייז וטכנולוגיות חלל – מקורם בישראל. התחושה הראשונה היא תחושה טובה. טוב להיות חלק מהמדינה הזאת ומהעם הזה. הקב"ה איתנו, ומסייע לנו להגיע למקומות מדהימים. בארץ ישראל גם הכסף והצד החומרי של העולם – הם דברים רוחניים. העיסקה הזאת מחזקת את מדינת ישראל ואת ישיבת עם ישראל בארצו. אין ספק שאנשי חברת "מובילאיי" קיימו את מצות ישיבת ארץ ישראל בהידור גדול. אמנם לא ברור שהם התכוונו לכך, אבל כידוע מצוות לא צריכות כוונה…
הזכרנו את דברי הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה, על הגמרא (ברכות מ"א ע"ב) האומרת שבדיני ברכות, סדר הברכות הוא על פי סדר הפסוק (דברים ח', ח'):
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אלא שכל הקרוב יותר למילה "ארץ", קודם לברכה, ועל כן ברכה על זית קודמת לברכה על ענבים.
מסביר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה שם):
ולמדנו מכאן כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארץ הקודש אפילו לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא על ידי חבור עם ד' בארץ ד'. על כן מי שיש לו קורבה יתירה לארץ הקודש אפילו במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אף על פי שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מכל מקום ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב.
להעשיר את מדינת ישראל ולהביא אליה עוצמה של תעסוקה ושל חכמה – זה דבר גדול מאוד. יש בכך סיבה נוספת לומר הלל ביום העצמאות.
אולם, "העשיר לא ירבה" – עם כל חשיבותו, הכסף איננו כל החיים. יש לתת משמעות לעוצמה הכלכלית שיש למדינת ישראל. אנו צריכים לראות איך המדינה משתמשת בעוצמה החומרית כך שתהיה תשתית לחיים בעלי משמעות רוחנית אמיתית.
המבט הכפול שמי השילוח עוסק בו נכון גם כאן.
מצד אחד, מדינת ישראל עושה דברים מדהימים. ההישגים של המדינה מרימים לנו את הראש. רבים ששמעו על עיסקת הענק הרגישו תחושה טובה ושמחה להיות חלק ממדינת ישראל. טוב לחיות במדינה כזו ועם אנשים כאלה.
יחד עם זאת, עלינו לא לשכוח את הקשיים, את המציאות הרוחנית שעם ישראל נמצא בה. הבירורים הרוחניים הנעשים בתקופתנו הם קשים מאוד. מדינת ישראל חיה בניתוק גדול מהקודש, עולם מושגים מעוות מתפשט בחברה הישראלית. הקושי אף הוא עצום וגדול.
שתי התחושות הללו צריכות לדור בכפיפה אחת. שמחה על ההישגים, שנותנים בטחון שאנו נמצאים בתהליך חיובי, יחד עם כאב על הקשיים הרבים שאנו פוגשים בדרך.
הבנה זו מחברת אותנו לחלקה השני של הפרשה, העוסק בחטא העגל.
חז"ל אומרים (ברכות ח' ע"ב):
לוחות ושברי לוחות מונחות בארון.
שברי הלוחות זה מצב מורכב. מצד אחד הם לוחות, ונאמר עליהם (שמות ל"ב, ט"ז):
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.
אולם, מצד שני אלו שברים, ואין הם מופיעים בצורה מלאה.
שברי הלוחות מונחים בארון, כדי ללמדנו את הצורך בתהליך. שברי הלוחות הם חלק מהתהליך שמוביל מלוחות ראשונים וממתן תורה אל הלוחות השניים.
אמרו במדרש (שמות רבה פרשה מ"א, ו'):
דבר אחר, "ויתן אל משה", אמר ר' אבהו: כל ארבעים יום שעשה משה למעלה, היה למד תורה ושוכח, אמר לו: רבון העולם, יש לי ארבעים יום, ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה, משהשלים ארבעים יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: "ויתן אל משה". וכי כל התורה למד משה, כתיב בתורה (איוב י"א): "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ולארבעים יום למדה משה, אלא כללים למדהו הקב"ה למשה, הוי "ככלותו לדבר אתו"…
כל אחד מכיר את החויה המתסכלת של שכחת הלימוד. מתברר שאנו בחברה טובה. גם משה רבנו חוה חויה כזאת…
לשם מה למד משה את התורה במשך ארבעים יום, אם לבסוף קיבל אותה במתנה? יכול היה לעלות להר סיני ולקבל את התורה במתנה מיד.
מובן, שבלי שהיה משה עמל על התורה ארבעים יום – לא היה זוכה לקבלה במתנה. ומצד שני – ארבעים יום של לימוד לא הצליחו לגרום למשה להבין את התורה בלי שקיבלה במתנה…
יש כאן מורכבות שאנו צריכים לאמץ אותה ולחיות לאורה.
מצד אחד, נדרשת מאיתנו השתדלות מלאה. למרות שמשה שכח את תלמודו – הוא לא הפסיק ללמוד שוב ושוב במשך ארבעים יום.
מצד שני – ללא עזרת הקב"ה אין בידינו ללמוד את התורה כלל.
מצד אחד – הכל מאת ה', ומצד שני – כל האחריות עלינו.
והרי שני הצדדים סותרים? האם האחריות היא עלינו או שאנו מקבלים מאת ה' את הכל? נכון, יש בזה סתירה, אבל אנחנו יודעים שזה כך. למרות שאיננו יודעים איך ליישב את הסתירה, אנחנו יודעים ששני הצדדים אמת ושניהם צריכים לעמוד לנגד עינינו.
אנו צריכים ללמוד את התורה בעמל וביגיעה, ויחד עם זאת לדעת שכל מה שנשיג בתורה – מאת ה' הוא. וכי יכול אדם בשר ודם להבין דברי אלוקים חיים שבתורה? ללא סייעתא דשמיא אין לנו יכולת להבין אפילו חלק קטן מן התורה, ויחד עם זאת אנו צריכים לעשות את מיטב המאמצים להבין את התורה.
מתוך כך נוכל לעמוד על המשמעות של מתן תורה ושל חטא העגל.
התורה האלוקית – מעשה אלוקים ומכתב אלוקים – יורדת לעולם, והמפגש עם המציאות גורם לשבירתה. אין דרך לחיות את המציאות האלוקית בעולם המעשי והנמוך שבו אנו חיים. העולם הוא מוגבל, יש בו טוב ורע, והתורה האלוקית לא יכולה להיפגש עם העולם מבלי להישבר.
לאחר חטא העגל נותן הקב"ה לוחות שניים, והם לא מעשה אלוקים (שמות ל"ד, א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.
לוחות שניים הם מעשה ידי משה רבינו, ולא מעשה אלוקים. אולם, אמרו בזוה"ק (זוה"ק ח"ג רע"ו ע"א, בתרגום):
והתורה שניתנה נשברו הלוחות שלה, שהם משולים לבתולים, והקב"ה חזר ונתן להם לישראל לשמרה, התורה שבעל פה נקראת הלכה למשה מסיני, והחתן שלה שבר את הבתולים שלה, ומי שמוציא שם רע עליה, שיאמר שהתורה הזו איננה כמו הראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו, שהוא אבי הנערה… "ופרשו השמלה", ונפתחת יריעה מספר תורה ויראו שנאמר זו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת".
ניתן ללמוד מדברים עמוקים אלו כיצד להתבונן על הלוחות, לאור המשל מחיי הנישואין1.
אדם מארס אשה. עד לנישואין, היא ממשיכה לחיות בבית אביה והוא בבית אביו. הוא מדמיין כיצד יראו חיי הנישואין שלהם, איזה אושר עילאי ילוה אותם בכל עת, כשיזכה לשאת את ארוסתו האהובה לאשה.
והנה מגיע הרגע והחלום מתגשם. הדמיון יורד למציאות – ומתנפץ. אומר לעצמו הבעל – לא כך דמיינתי את אשתי ואת חיי עימה. לכן הוא מוציא שם רע על אשתו.
אולם, האמת היא, שחיי הנישואין, בשגרה ובעבודה משותפת, יביאו אותו אל האושר שעליו הוא חלם. העבודה היומיומית הקשה והעקבית – תביא אותו להגשים את החיים שהוא ראה בדמיונו.
כך התורה. ניתן לחשוב, שלוחות ראשונים היו במדרגה עליונה מאוד, ולוחות שניים, שמקורם בעולם הזה, אינם באותה מדרגה. על כך אומרים חכמים שזוהי הוצאת שם רע. ניתן להגיע, מתוך הנפילות, השברים והמשברים – אל המציאות העליונה של לוחות ראשונים. ומי שאומר שאין זה כך – הוא מוציא שם רע. ה' אומר למשה לכתוב על הלוחות השניים: "את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים". אלו אותם דברים והם יכולים להגיע לאותה מדרגה.
המפגש עם המציאות יוצר משבר גדול, אך ניתן להתעלות מתוך המשבר, לאסוף את השברים ולהגיע שוב למציאות העליונה של הלוחות הראשונים.
זה תהליך ארוך, אך אנחנו בעיצומו ואנו בטוחים שנגיע אל היעד.
דבריו של "מי השילוח" על מחצית השקל מבארים גם את עניינו של חטא העגל.
השלמות מגיעה מתוך תהליך. מצד אחד, יש לך חצי, אתה בדרך, אל תתייאש. מצד שני – אל תחשוב שכבר הגעת, דע שאתה רק באמצע הדרך ודרוש תהליך ארוך כדי להגיע אל היעד.
כך הוא בלימוד תורה, כך הוא בחיי הנישואין, כך הוא ביחס למדינה. אנו בתהליך ארוך, בן אלפי שנים, אבל יש לנו בטחון מוחלט שבסופו נגיע אל היעד, אל הגאולה השלמה.
זהו תהליך, אבל יש לאדם – הפרטי והכללי – יכולת להגיע אל המציאות השלמה מתוך השברים.
הרב קוק זצ"ל אומר ביחס לחטא העגל (אורות המלחמה, ד'):
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
אילולא חטאו ישראל בחטא העגל, היתה עוצמתם ניכרת לאומות העולם, והיה מתקיים בהם הפסוק (דברים כ"ח, י'):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
השפעת ישראל על העולם היתה נעשית בדרכי שלום ושלוה, והעולם כולו היה זוכה לקרבת אלוקים ולחיים מתוך עומק רוחני ומשמעות.
אולם חטאו ישראל בעגל, ולא נתקיימה הבטחה זו.
אולם, אין הכוונה שהמציאות הזו לא תגיע לעולם. אין זה הפסד שאין לו תקנה. אנו נמצאים בתהליך, שבסופו נשוב למדרגה שהיו בה ישראל לפני חטא העגל. בגלל החטא הדברים נמשכים זמן רב, אך העולם הולך ומתקדם בכל רגע אל היעוד הגדול.
ההתקדמות תלויה בנו. אם נבחר בטוב – תהיה הדרך אל היעד נעימה וחלקה. אם נבחר ברע, חלילה, תהיה הדרך מלאה חתחתים ומהמורות. אך היעד בוא יבוא. אנו בטוחים בכך שנגיע אל היעד, וצריכים להתאזר בסבלנות ולפעול בדרך הנכונה כדי להתקדם לקראתו.
מצות מחצית השקל מלמדת אותנו כיצד להתבונן על עצמנו ועל העם כולו.
מצד אחד צריכים לראות כל דבר בראיה חיובית, לראות את הדברים הטובים שיש בכל אדם, במדינת ישראל ובכל תופעה.
מצד שני, אנו צריכים לראות גם את הצד השני – את הקשיים, את הנפילות ואת הצורך להיזהר מהם ולהמשיך בדרך הארוכה להגשמת יעודו של עם הנצח.
1 עי' בספר "מיטב הארץ", עמ' 528, בסוגיית "מוציא שם רע".