לחיות עם פרשת השבוע – מה ענין גאולה להר סיני?
5
פרשות "בהר" ו"בחוקותי" נקראות ביחד ברבות מן השנים. מעניין לשים לב, שסיום פרשת "בחוקותי" הוא מעין פתיחת פרשת "בהר". פרשת "בהר" פותחת (ויקרא כ"ה, א'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
ופרשת "בחוקותי" מסיימת (ויקרא כ"ז, ל"ד):
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
נראה שדברים בגו1.
הר סיני מוזכר פעם נוספת, בסיום פרשת התוכחה (ויקרא כ"ו, מ"ו):
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.
יש להבין מה ראתה התורה להזכיר כאן את הר סיני בצורה מיוחדת, והלא כל התורה ניתנה בהר סיני (עי' רש"י לויקרא כ"ה, א')?!
ענין נוסף שחוזר בפרשה פעמים רבות, בצורה מיוחדת, הוא ענין הגאולה.
ראשיתו בפרשת היובל (ויקרא כ"ה, כ"ד):
וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.
ולאחר מכן ביחס למוכר את שדהו (ויקרא כ"ה, כ"ה-כ"ו):
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.
לאחר מכן בפרשיית המוכר בית בעיר מוקפת חומה (ויקרא כ"ה, כ"ט-ל'):
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.
ובמוכר בית בעיר שאיננה מוקפת חומה (ויקרא כ"ה, ל"א):
וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.
וביחס לערי הלויים (ויקרא כ"ה, ל"ב-ל"ג):
וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בהמשך בפרשת אדם שנמכר להיות עבד לגוי (ויקרא כ"ה, מ"ח-מ"ט):
אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל… אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ… וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.
ובפרשת "בחוקותי", לאחר פרשת התוכחה, נאמר על פודה בהמה מההקדש (ויקרא כ"ז, י"ג):
וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ.
וכן ביחס לפודה בית מן ההקדש (ויקרא כ"ז, ט"ו):
וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.
ובמקדיש שדה אחוזה (ויקרא כ"ז, י"ט-כ'):
וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.
ובפודה בהמה טמאה מההקדש (ויקרא כ"ז, כ"ז):
וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ.
וכן בפדיון חרמים (ויקרא כ"ז, כ"ח):
אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.
ובפדיון מעשר שני (ויקרא כ"ז, ל"א):
וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו.
ולסיום במעשר בהמה (ויקרא כ"ז, ל"ג):
לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל.
שתי נקודות מדגישה הפרשה – את "הר סיני" בפתיחתה ובסיומה וכן בסיום התוכחה, ואת הגאולה בחזרות רבות. מהי משמעות הדברים, והאם יש קשר בין שני עניינים אלו?
ענין נוסף שיש לשים לב אליו, בפרשת התוכחה. בברכה ובתוכחה חוזר השורש גע"ל פעמים רבות (ויקרא כ"ו).
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.
וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.
וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
נראה שיש קשר בין שני שורשים החוזרים: גא"ל וגע"ל2.
מה פירוש דבר "מגעיל"?
רש"י מפרש (ויקרא כ"ו, י"א):
ולא תגעל נפשי – אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר…
זה בדיוק הצד השני של גאולה. גאולה היא כשדבר שב למקומו. הדוגמא הבולטת לכך היא שנת היובל, שעליה נאמר: "גאולה תתנו לארץ". בשנת היובל קוראים דרור בארץ – וכל העבדים חוזרים לבתיהם. גם כל הקרקעות שנמכרו בשנות היובל – חוזרות לבעליהן הראשונים. לכל אדם יש "שדה אחוזה", שהוא אחוז בו. כשהוא נאלץ למכור את שדהו, אין הוא מוכר את הקרקע. "והארץ לא תימכר לצמיתות". הוא קונה את תבואת השנים הנותרות עד היובל, כפי שמפרטת התורה באריכות (ויקרא כ"ה, י"ד-ט"ז). השדה עצמה נשארת של האדם ולא נמכרת לאחר, ולכן ביובל היא חוזרת לבעליה המקוריים. זוהי גאולה.
כך גם העבדים. אדם נאלץ לצאת מביתו להיות עבד לאדם אחר, וביובל הוא שב לביתו ולמשפחתו המקוריים. זוהי גאולה.
"געולה", לעומת זאת, היא כשדבר לא נמצא במקומו, ולכן הוא נפלט, כדי לחזור למקומו המקורי.
אם "געלה נפשכם" את התורה – הרי "תגעל נפשי" אתכם – ותצאו לגלות. אם חיים את החיים שלא בצורה המקורית שלהם – נגעלים מן המקום המקורי ויוצאים לגלות.
אי אפשר לחיות לאורך זמן שלא במקום המקורי, ולכן מבטיח הקב"ה שגם בגלות: "לא מאסתים ולא געלתים", ועם ישראל נגאל וחוזר לארצו המקורית, המתאימה לו. החיים מחוץ לארץ ישראל אינם מתאימים לעם ישראל. זה קורה כאשר הקב"ה מתהלך עמנו "בקרי", ח"ו. אין זה ה"סדר" של העולם. הקב"ה הטביע בחוקי הטבע את השמירה על הסדר של העולם, ועל כן כל דבר חוזר למקומו המקורי והמתאים לו.
החידוש של הפרשה הוא, שהגאולה באה "בהר סיני". זהו המקום שבו ירדה חירות לעולם (משנה אבות פ"ו מ"ב):
ואומר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא "חרות" אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
בהר סיני חוו ישראל חויה עמוקה של חירות. היתה זו חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות, חירות מיצר הרע (עי' עירובין נ"ד ע"א). המפגש עם האלוקות העמיד כל אחד מישראל במקומו הראוי לו, וזוהי הגאולה.
אמנם היתה זו חויה חד פעמית, חריגה מן המציאות הרגילה. מעמד הר סיני לא היה בארץ ישראל כחלק מהחיים של עם ישראל. על כן לא החזיק מעמד זה זמן רב, וחטאו ישראל בעגל. אך העקרון נשאר לדורות – בהר סיני ירדה לעולם החירות.
התורות והחוקים, המשפטים והמצוות שניתנו בסיני – הם הדרך אל החירות, אל צורת החיים המקורית והמתאימה ביותר לעם ישראל. זוהי העצמאות שאנו צריכים לשאוף אליה, מתוך חיים מקוריים שלנו – חיים הקשורים לתורה ולמצוות.
יש החשים שהמצוות הן עול עם האדם. זוהי מחוייבות חיצונית לאדם, וכפי שמכנים זאת: "מחוייבות להלכה". התורה מלמדת אותנו שאין זו תפיסה נכונה. בהר סיני, יחד עם התורה והמצוות, קיבלנו את הגאולה, את החיים המקוריים והייחודיים לנו. אדרבה, אם אין אנו חיים בדרך שקיבלנו בסיני, אנו עלולים להיגעל מן הארץ.
מתוך כך, נעסוק בפרשיה אחת, מיוחדת במינה – פרשת ערכין. התורה אומרת שאדם המקדיש את ערכו של אדם אחר – צריך לתת סכום כסף על פי הפירוט המופיע בתורה. סכום הכסף תלוי בשאלה אם האדם הנערך הוא איש או אישה, וכן בגילו של האדם הנערך.
יש בפרשיה זו עומק גדול. התורה אומרת, שלכל דבר בעולם יש שני מישורים. מישור אחד הוא הדבר עצמו – החפץ, האדם, הקרקע וכדומה. מישור נוסף הוא הערך של הדבר. כשיש לאדם חפץ, למשל, אין הוא רק משתמש בו. מלבד היכולת להשתמש בחפץ, האדם בעלים גם על ערכו של החפץ. זהו חידוש שחידש הקב"ה בבריאת העולם3. הכסף שבעזרתו אנו קובעים את ערכו של דבר, הוא יצירה אלוקית (חגי ב', ח'):
לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
הערך הוא אחד המישורים של החפץ. על כן כשאדם נודר לתת למקדש את ערכו – הוא מחוייב לתת את הערך שהתורה קבעה. בנתינתו את ערכו – כאילו נתן את עצמו. כאילו הוא הוקרב על גבי המזבח. יכול אדם להקריב את עצמו קרבן לה'. לא את גופו הוא מקריב – אלא את ערכו. גם הערך הוא הופעה של האדם, ועל כן כשנותן הוא את ערכו – הוא נותן את עצמו4.
בפרשת ערכין יש אמירה יסודית של התורה. לכל האנשים יש ערך שוה. אמנם כאשר אדם הזיק לאדם אחר, ויש להעריך את הפגיעה, מודדים את ערכו של האדם כאילו הוא עבד שנמכר בשוק. אך כאן לא עוסקים בערך הכלכלי של האדם – בעבודה שהוא יכול לבצע, אלא בערכו האמיתי, המוחלט. כאן אומרת התורה – כולם שוים. גדול הדור ואסיר בכלא – נערכים בסכום שוה.
אין לך אדם שאין לו ערך. בכל רגע יש ערך לאדם, ויכול הוא לפעול כדי לגלות את ערכו ולהופיע אותו בעולם בצורה מלאה ועמוקה. כל אדם יכול לגלות את עצמיותו ובכך לתרום את חלקו לגאולה הכללית. לכל אחד יכול להיות חלק בגאולה, בשיבה אל העצמיות המקורית.
יש בכך אמירה חשובה של התורה. דע לך, שאתה שוה לכל אדם אחר. יש לך ערך.
פעמים שאדם חש: אין לי ערך, אני לא שוה כלום. כשהוא חש כך – זה מפיל אותו יותר ויותר. הוא אומר לעצמו: בשביל מה לקום בבוקר? מי ישים לב אם קמתי או לא? מה אני שוה ולמי אכפת ממה שאני עושה?
על כך אומרת לו התורה: אתה שוה! הקב"ה קבע לך ערך. הערך שלך הוא בדיוק כמו הערך של מי שקם ומתפלל ומכוון בכל מילה ומילה. מעשיו חשובים ויקרים, אבל הערך שלך שוה לערך שלו.
אנו נמצאים בתקופה גדולה. אנו חווים נסים גדולים של קיבוץ גלויות. שנים רבות אנו מודים לה' על "אתחלתא דגאולה". שמא הגיע הזמן להתקדם לאמצעיתה ולסופה של הגאולה. כדי להגיע לגאולה שלמה יש לעבור "בהר סיני". החירות והגאולה השלמה מגיעות מהר סיני. שם המקור לחירות. כשנשוב לשם – נחיה במציאות של גאולה.
הר סיני מבטא את המציאות העמוקה ביותר שלנו. אין הוא מטיל עלינו עול חיצוני לנו, אלא מוציא אל הפועל את האמת הפנימית ביותר שלנו, ומביא אותנו לגאולה שלמה ומלאה.
אנו נמצאים בפתחו של יום ירושלים. הסתיימה התקופה שנפשו של הקב"ה געלה אותנו, חלילה, ואנו מתנערים מעפר ושבים לירושלים. המשך הגאולה תלוי בחיבורנו לתורה ולמצוות.
הזכרנו בעבר את דברי ה"לשם", שאף לדעה שהגאולה תלויה בתשובה, די שתחזור בתשובה "חדא כנישתא" – קהילה אחת, ותזכה בכך את כל ישראל. איננו יודעים מה שיעורה של ה"כנישתא" הזו. יתכן שזה אנחנו. אם אנו נחליט שאנו חוזרים לצורה המקורית של חיי תורה ומצוות – יתכן שדי בכך כדי להביא גאולה.
ירושלים משקפת לנו את המציאות של עם ישראל. המציאות הקשה בהר הבית היא ביטוי למציאות שבה נמצא עם ישראל. אם רק נחזור להר סיני, תתגלה הקדושה של הר המוריה, ובית המקדש יופיע בצורה טבעית5.
בימים אלו של תקומת ישראל – יום העצמאות ויום ירושלים – אנו צריכים להתחבר מחדש להר סיני, ומכוחו ניגאל ונתקשר לירושלים ולבית המקדש.
1 אמרו חכמים (ברכות י' ע"א): "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי", והעירו בתוס' שם: "דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין פתיחה, כמו תהלה שפתח בתהלה וסיים בתהלה תהלת ה' ידבר פי וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה".
2 פעמים רבות מחליפים חכמים בדרשותיהם את האותיות א ו-ע, למשל (קידושין ד' ע"א): "'זרע אין לה' – עיין לה".
3 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 311. ועי' בשיחה לפרשת תרומה באתר הישיבה.
4 יתכן שכך יש להסביר את המילה היחודית שבפרשה: "ערכך". רש"י כתב (ויקרא כ"ז, ג'): "ערכך – כמו ערך. וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא". יתכן שהכ"ף הנוספת היא כ"ף הדמיון. ערכך=כערך. הערך הוא כמו האדם עצמו.
5 עי' בדברי הרמב"ן בשמות כ"ה, ב', ובביאורם במצוה ברה ח"ב מצוה כ', עמ' כ'.