לחיות עם פרשת השבוע – נשים מחבבות את ארץ ישראל
5
המדרש ביחס לבנות צלפחד עוסק גם ביחסן של הנשים לחטא המרגלים (במדבר רבה פרשה כ"א, י'):
"ותקרבנה בנות צלפחד", אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות ל"ב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'", והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר י"ד): "וישובו וילינו עליו את כל העדה", ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות", אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר כ"ו): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה", "איש" ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
נשים מחבבות את ארץ ישראל, כפי שרואים בבנות צלפחד שבקשו נחלה בארץ, ולכן לא חטאו בחטא המרגלים.
מעניין לשים לב, ששני החטאים המרכזיים של עם ישראל במדבר, הפוכים זה לזה.
בחטא העגל ביקשו עם ישראל משהו מוחשי כדי לעבוד אותו. הם לא יכלו לקבל את זה שהם עובדים משהו מופשט. זה היה מחוץ לעולם המושגים שלהם1.
בחטא המרגלים, לעומת זאת, מבואר שהמרגלים לא רצו לעזוב את המדבר – מקום שכולו תורה, ללא עיסוק בגשמיות ובחומר. הם ידעו שהכניסה לארץ ישראל מחייבת מלחמה, יישוב הארץ, עבודה בשדה לפרנסתו של אדם – והם לא חפצו בזאת.
נמצא, ששני החטאים הפוכים זה לזה.
חטא העגל היה בגלל שבני ישראל רצו להגשים את הרוחניות, וחטא המרגלים היה בגלל שלא רצו להגשים את הרוחניות.
בשני החטאים הללו – לא חטאו נשים. נשים לא חפצות בעגל, אלא רוצות להידבק בה' על פי ציוויו. הנשים רוצות להיכנס לארץ, כדי לחיות את הרוחניות בעולם המעשה.
אנו רואים במדרש ששני החטאים קשורים זה לזה, ובשניהם מדגישים חז"ל שהנשים לא חטאו.
משמעות הדברים תתבאר לאור דימוי המובא בספרים. חכמים מדמים את האיש והאשה לשתי התורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. האיש הוא בחינת תורה שבכתב, והאשה היא בחינת תורה שבעל פה.
אמרו חכמים (טור אורח חיים סימן קל"ט):
וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה.
הנשים הם החיים, הם בונות את מרקם החיים של האומה ושל העולם.
הגברים עושים פעולות שונות שמסייעות לחיים, כמו הכנת חומרי הגלם, אך הנשים מייצרות את החיים. ברחם האשה נוצרים החיים. האשה היא "עיקרו של הבית" (עי' במדבר רבה פרשה י"ד, ח'). היא הופכת הכל למציאות חיים.
בגמרא מציירים חז"ל מציאות המבטאת את העקרון הזה (יבמות ס"ג ע"א):
אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה: כתיב "אעשה לו עזר", במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו: אדם מביא חיטין – חיטין כוסס?! פשתן – פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!
מציאות החיים היום שונה מן המתואר בגמרא. איננו מכינים בבית לא לחם ולא בגדים. אך העקרון שמלמדים חכמים נשאר נצחי. זהו המודל למערכת היחסים בין האיש והאשה.
האיש עובד קשה בשדה, חורש וזורע בזיעת אפו, ובסופו של דבר מביא לביתו חיטים. אשתו הופכת את החיטים הללו למציאות של חיים, "חיי עולם". הפיכת החומרים שבמציאות למציאות של חיים – זהו התפקיד הגדול, והוא ניתן לנשים. העולם כולו הוא יצור חי גדול, והנשים מופקדות על החיים שלו, על הפיכת כל הדברים בעולם למרקם חיים אחד.
אם ניתן להשוות – תפקידן של הנשים נעלה מתפקידם של הגברים. כך אומר הרב קוק (אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ז):
לשעבר – תורה נתתי בכם, לעתיד – חיים אני נותן לכם.
התורה באה לאדם מבחוץ. מייעצת לאדם כיצד לחיות. המצוות הן עצות לאדם כיצד לחיות נכון.
מי הופך את הרעיונות והכוחות של התורה לדבר חי? הנשים. "לעתיד – חיים אני נותן לכם". בעתיד הערכים של התורה יהיו מציאות חיים ולא יבואו מבחוץ. החיים יולידו את כל המעשים שכיום באים אלינו מן התורה. החיים עליונים יותר מדבר שבא לאדם מבחוץ. מעלה עליונה ביותר היא כאשר עצם החיים מבטאים את דבר ה'.
זהו תפקידן של הנשים.
כך מסביר הרב קוק את ברכת "שעשני כרצונו".
יש החושבים, שהגברים, החזקים והשולטים, מברכים "שלא עשני אשה", והנשים, נעבעך, מצדיקות עליהן את הדין ומברכות "שעשני כרצונו" בקול רפה…
הרב קוק מסביר שמשמעות הברכה היא שונה לחלוטין.
הגברים שייכים לצד הבחירי. הם יכולים בבחירתם להגיע למעלה עליונה – אך גם ליפול למדרגות נמוכות.
הנשים – עשויות כרצונו, הן מתאימות לרצון האלוקי. הם שייכות פחות לכח הבחירה ויותר לעצם הופעת המציאות האלוקית בעולם. משום כך נשים שייכות פחות לחטאים הגדולים, ולא חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.
כאשר יש מבחן הנוגע לעצם החיים של האומה הישראלית – באות הנשים ומצילות את עם ישראל.
כאשר גזר פרעה על עבודת הפרך, הלכו הגברים ועבדו עבודת פרך, והתנתקו מנשיהן. הם לא חשבו על הדור הבא.
עמרם, גדול הדור, עשה חשבון – פרעה גזר להשליך את התינוקות ליאור, יש לי כבר בן ובת – אני פטור מלהוליד ילדים נוספים. מן הסתם עמרם כתב תשובה הלכתית מפורטת המסבירה מדוע הוא פטור ממצוות פריה ורביה, ולכן הוא פורש מאשתו, בגלל גזרת פרעה.
באה מרים, בתו הקטנה, ואומרת לו: אבא, אתה יותר גרוע מפרעה. פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה גוזר על זכרים ועל נקבות. זוהי שאלה של ילדה – אתה לא רואה מה יקרה, שלא יהיה יותר עם ישראל?
לכאורה, כיצד היה אמור להגיב עמרם, גדול הדור? היה צריך לומר לה – למה את מכניסה את ראשך בעניינים לא לך? בדקתי את הנושא מבחינה הלכתית וכך צריך לעשות! שובי למשחקייך ולסיפורי הגננת על אברהם אבינו.
אך עמרם היה גדול יותר, והוא קלט שבתו הקטנה צודקת. הילדה הקטנה הבינה מה שלא הבין עמרם גדול הדור, בגלל טבעה הנשי. התשובה שלו נכונה ברמה הפרטית, אך היא מתעלמת מהענין הלאומי, מכלל ישראל. את זה גילתה לו מרים, בלי לצטט את הרב קוק. בצורה טבעית היא קלטה שזה לא יתכן, ובזכותה נולד משה רבינו.
שמעתי פעם מהרב אויערבך: אם עמרם לא היה מקשיב למרים, הוא היה יכול לחיות 120 שנה בצדקות גדולה, לדקדק במצוות ולהחמיר על עצמו – ובכל זאת היה מפספס את כל חייו. הרי כל מה שהוא בא לעולם, זה בשביל להביא לעולם את נשמתו של משה רבינו. אם לא היה מקשיב לבתו – היה מפסיד את הדבר שבשבילו ירדה נשמתו לעולם.
כך גם כל הנשים הצדקניות שבמצרים, הכריחו את בעליהן בתחבולות להמשיך את קיומו של עם ישראל (עי' סוטה י"א ע"ב). הנשים חשות את עצם המציאות של עם ישראל, ופועלות בהתאם.
הדברים אמורים כלפי רוחות השוויון המנשבות בדורנו. יש ברוחות אלו גם טעות גדולה.
אכן, משהו גדול קורה בדור שלנו. העולם התקדם והתפתח ויחד איתו התפתחו הנשים, ונעשו שותפות לעשיה ולעבודת ה'. זהו מהלך חיובי ובעל ערך גדול.
אולם, לפעמים נראה שיש נשים החושבות שמעלתן תבוא להן כאשר הן יחקו את הגברים. הרי זה נראה כאילו הגברים הם במעלה העליונה, ואם רק יצליחו הנשים לחקות את הגברים – יזכו גם הן למעלה זו.
האמת היא הפוכה. חיקוי הגברים הוא ירידה לנשים. הנשים בונות את החיים, שזו מעלה עליונה ביותר. "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה". בשרשה, תורה שבעל פה עליונה יותר מתורה שבכתב (עי' אורות התורה א', ב').
הבחינה של החיים היא הבחינה העליונה ביותר, והיא ניתנה לנשים. אין צורך לחקות את הגברים.
משום כך הנשים מחבבות את ארץ ישראל. זוהי ארץ חיים. כאן נרקמים חייה של האומה. מובן שגם תורתה של ארץ ישראל היא עליונה, אך יותר מכל זוהי ארץ שבה עם ישראל חי. "חיי נשמות אויר ארצך".
משום כך לא חטאו הנשים בחטא המרגלים. הן חשות שארץ ישראל היא מקום החיים, והמדבר הוא לא מקום שבו עם ישראל חי – ולכן רצו להיכנס לארץ ולא להישאר במדבר. יש ערך לחיים במדבר, אך לא כך חי העם את חייו. המן והשלו, עמוד האש ועמוד הענן הם דברים נפלאים – אך לא כך חיים. זה טוב לתקופת המעבר של המדבר, אך לא לצורת החיים השלמה של עם ישראל.
דבר זה הבינו הנשים, ולכן התנגדו לחטא המרגלים.
גם בחטא העגל. הגברים רצו עגל, מוחשי. אך הנשים מבינות שזה תחליף חיצוני. הן רוצות את הקב"ה ואת משה ולא תחליפים. הן לא מוכנות לתת את העגילים שלהן ולעשות מהם אלהים. את רוצות את החיים באמת, ולא את העגל.
מפרשת השבוע ניתן ללמוד את מעלתן העליונה של הנשים, ואת הדרך להעצים את חייהן, בבניית החיים בצורה עמוקה.
1 עי' בכוזרי, מאמר א', צ"ז.