לחיות עם פרשת השבוע – הגיע הזמן "לעשות חיים"
5
פרשת חוקת עוסקת במים בהקשרים רבים.
תחילתה בפרשת פרה אדומה, שיש לתת מים על אפרה (במדבר י"ט, י"ז):
וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי.
מיד אחר כך מופיעה פרשת מי מריבה (במדבר כ', א'-י"ג):
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן… וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
בהמשך, כשבני ישראל מבקשים לעבור בארץ אדום, הם מדגישים (במדבר כ', י"ז):
נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ.
בהמשך מוזכרת הבאר והשירה עליה (במדבר כ"א, ט"ז-י"ז):
וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ…
ושוב מבקשים ישראל לעבור דרך האמורי (במדבר כ"א, כ"ב):
אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.
ננסה לעמוד על נקודה יסודית העולה מן הפרשה ומשתקפת במים.
המפגש הראשון עם המים, כפי שראינו, הוא בפרשה טהרת טמאי מתים על ידי מי חטאת, שבהם מדגישה התורה שהם צריכים להיות "מים חיים". מים שבאים מנביעה של מעין, שיש להם תנועה של חיים.
מיד אחר כך, כניגוד ל"מים חיים", באים "מי מריבה". אין אלו "מים חיים", אלא להיפך, מים שהביאו מיתה על משה ועל אהרן, כפי שמדגיש הכתוב (במדבר כ', כ"ג-כ"ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה.
שתי בחינות למים. יש מים חיים, הבאים מנביעה של מעין, ויש מים הבאים מבחוץ, מי גשמים הנאספים בבור וכדומה. גם מי גשמים יכולים לטהר במקוה, אך זוהי טהרה במדרגה נמוכה יותר. זבים וטמאי מתים זקוקים למים חיים לטהרתם.
שתי הבחינות הללו נמצאות גם בתורה.
יש תורה הבאה מנביעה פנימית, ויש תורה הבאה לאדם מבחוץ.
נראה, שבפרשת השבוע מרגיש עם ישראל שהוא עומד לפני הכניסה לארץ, אחר ארבעים שנות נדודים במדבר.
במדבר הכל בא לעם ישראל מבחוץ. המים באים על ידי נס, בבאר שהולכת איתם ממקום למקום, ולא ממעין הנובע. הלחם – בא מן השמים, ולא מעבודתם ועמלם. גם התורה – באה אליהם ממשה רבינו, בלא שהם נדרשים לעמול עליה. זו הנהגה ניסית, ולא הנהגה בדרך הטבע. כל חטא של עם ישראל – מקבל תגובה מיידית מאת ה': במתלוננים בוערת אש, קרח נבלע באדמה, המרגלים מתים במגפה – זו הנהגה של נס, ולא הנהגה של חיים טבעיים.
בארץ ישראל עומד עם ישראל לחיות חיים טבעיים. חיים של נביעה עצמית פנימית. זה מה שהעם מרגיש בפנימיותו, ועל כן הוא אומר (במדבר כ"א, ד'-ה'):
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.
וכי אין לחם, ואין מים?! אלא שהלחם בא מן השמים, והמים מן הבאר, והם רוצים "המוציא לחם מן הארץ". הם רוצים להתחיל לחיות את החיים בצורה טבעית, ולא לקבל את הלחם מן השמים. במדבר אין נביעה עצמית של חיים, וזה מה שמפריע לעם ישראל.
בני ישראל רוצים לטעום טעמו של לחם שבא לאדם מעמל כפיו. לחרוש, לזרוע, לקצור לטחון ולאפות – ולאכול לחם. כך גם מים. רוצים לחפור בורות ולשאוב מים חיים, "מים שלנו"…
זו התחושה שמלוה את עם ישראל בפרשה.
חז"ל תולים בענין זה גם את מי מריבה. משה הכה את הסלע, שזו הנהגה המתאימה למדבר. ההנהגה המתאימה לארץ ישראל היא להפוך את המטה שנועד להכות, מ"מקל חובלים" ל"מקל נועם". בארץ ישראל מנהיגים את הציבור על ידי הסברה, בכך שמביאים את האנשים לרצות בעצמם לעשות, ולא בכפיה מבחוץ.
פרשת השבוע היא פרשת המעבר מתורה חיצונית, אל החיים. בארץ ישראל אנו שואפים לכך שהחיים עצמם יהפכו להיות תורה.
פסוק שצד את עיני בפרשה, ובמחשבה ראשונה הוא גורם לתחושה קשה (במדבר כ"א, ד'-ז'):
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.
הפסוק המודגש דומה מאוד לפסוק שנאמר על ידי פרעה (שמות י', ט"ז-י"ח):
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'.
ההשוואה הזו גורמת לתחושה קשה. וכי בני ישראל מתלוננים במילותיו של פרעה?! אצל פרעה החרטה והבקשה לתפילה היו "הצגה" בלבד, הרי הוא לא באמת התכוון לשחרר את ישראל. וכי גם בני ישראל כך?!
במחשבה שניה, יש כאן דבר עמוק.
בני ישראל מבקשים: "וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ". אך זהו ביטוי תמוה, שהרי נאמר "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים". נראה שבני ישראל רומזים כאן לנחש הקדמוני, ושמא גם למטהו של משה שנהפך לנחש וחזר ונהפך למטה. יש בדברים אלו של ישראל דבר עמוק.
בני ישראל באו לתקן את הדין בשרשו. אמרו חכמים (משנה ראש השנה פ"ג מ"ח):
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ"א): "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים – היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים.
כשישראל מסתכלים על הנחש ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – הם מרוממים ומתקנים את הנחש. כאן הנחש הוא חלק מהתיקון. בני ישראל מבינים שגם הנחש הוא שליח של הקב"ה. גם הנחש הקדמוני לא עומד נגד רבונו של עולם, אלא הוא חלק מהדרך שבה מנהיג הקב"ה את העולם ומוביל את האדם.
גם את מילותיו של פרעה אפשר לתקן. אותם מילים ששמשו את פרעה לכפירה בה', משמשים כאן את ישראל לחיזוק האמונה בה', ולשעבוד הלב לאבינו שבשמים.
לחיות עם פרשת השבוע, פירושו להפוך את כל הערכים והתורה למציאות של חיים. גם את הנחש, גם את כוחות הטבע – להפוך למציאות אלוקית.
נעמוד על פסקה של הרב קוק זצ"ל העוסקת בחיים, ונפתח באמצעה (שמונה קבצים א', תשע"ז):
…ובעולם הזה תורה נתתי לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. במקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי. כטל חרמון היורד על הררי ציון, כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם…
הביטוי "תורת חיים" עדיין איננו מבטא בשלמות את השאיפה שלנו. בביטוי זה, החיים עדיין נסמכים לתורה. אנו בפתחה של תקופה ש"חיים אני נותן לכם". הכל יהפוך לחיים, ינבע מעומק החיים של כל אחד ואחד ושל האומה.
זו הסיבה שאנו חווים בדור הזה התנגדות כל כך גדולה לתורה. ההתנגדות הזאת נובעת מכך שאנשים רוצים כבר לעבור לשלב שהם חיים את החיים הנובעים מפנימיותם, ולא את התורה הבאה להם מבחוץ. אנשים רוצים להגיע לשלב שבו כל דבר מן התורה הוא החיים שלנו, הוא נובע מאיתנו בנביעה עצמית. אנו שואפים לכך שגם פרשות שנראות רחוקות מאיתנו, כמו פרשת פרה אדומה שאיננו מבינים את טעמה – תהיה עבורנו דבר חי, שנחוש שהוא נובע מאיתנו.
כשרוצים לעלות שלב, זה מתחיל בתלונות. גם בני ישראל במדבר התחילו בתלונות על הלחם הקלוקל. הם מרגישים שהם מחפשים משהו אחר וזה יוצא כתלונה. כך בדורנו, אנשים מרגישים שהתורה צריכה להיות בנביעה פנימית, וזה מתחיל בתלונות והתנגדות לתורה המופיעה היום, הבאה לאדם מבחוץ.
אנו צריכים להבין שהתלונות על כך ש"לא מתחברים לתורה", ש"מרגישים ריחוק מהגמרא", נובעות ממקום טוב, מרצון עז לחיות את הדברים הנובעים מפנימיות נפשו של האדם. גם כשהתלונות הן בלשונו של פרעה, הן נובעות מרצון אמיתי לחיים עמוקים.
אנו צריכים לחזק את האמונה שבאמת כל התורה מתאימה לנו, והיא עצמיותנו הפנימית ביותר. אחר שמאמינים בכך, אנו צריכים לבנות את הדרך לחיות זאת, בהבנה וברגש, בצורה העמוקה ביותר.
כיום אנו לא חשים את החיים הפנימיים. אנו זקוקים לתורה שתאמר לנו מה יש לנו בעומק הנפש. אך עלינו להאמין שכל מה שאנו לומדים – נמצא אצלנו פנימה, ברבדים העמוקים ביותר.
בתחילת הפסקה שציטטנו ממנה, מדבר הרב על הספרות:
כל הספרות החלונית שנתעוררה בתקופה האחרונה, שיש בה הרבה משום חכמת סופרים תסרח, והרבה ניצוצי אורה ורשמי גאולה, הכל בא מהצינור של שיחתן של עבדי אבות. ושיחה זו היקרה כל כך, השתפלה מאד בפי עבד, שאמנם יצא מכלל ארור לכלל ברוך, אבל מקורו שלא היה ברוך פעל איזה רושם, וטינא היה בתוך הלב. אלי כתיב. מתוך גרעין המר, שבתוך המתיקות הגדולה שבשיחה עליונה זו, נצמח כל הסרחון שבחכמת סופרים שבעקבא דמשיחא. אמנם גם סרחון זה יהפך לזבל המפרה ומעדן, מדשן ומרוה את השדה אשר ברכו ד'. והטוב ינצח בעקרו, ותהפך השיחה החיה שבפי ישראל וכל זרע יעקב, לשיחת קודש נותנת אור חיים, המתעלה בגדלה מעל התורה בערכה ההוי, וממנה יצמח אור תורתו של משיח, שאפילו תורה שבעולם הזה הבל הוא כנגדה…
כיום הספרות מלאה בזבל, ויחד עם זה ב"נצוצי אורה ורשמי גאולה". אמנם הזבל יכול להפוך לדשן, המפרה ומגדל את הפירות. מקורה של הספרות הזו היא בשיחתן של עבדי אבות, הגדולה יותר מתורתן של בנים, משום שבשיחת עבדי אבות מופיעים החיים.
אנו צריכים לתקן את הצד השלילי שבספרות, את ה"זבל", ולהפוך אותו לחומר מפרה, להפוך אותו לחיים עמוקים ומאירים.
לשם כך עלינו להיות נקיים וטהורים, כדי שהחיים הנובעים מתוכנו יבואו מנביעה של קודש. כשזה יהיה, נרגיש "כיף חיים". נזכה לחיות בצורה העמוקה והשמחה ביותר את הקודש. נזכה "לעשות חיים", לבנות את החיים כמשהו אמיתי ועמוק.