לחיות עם פרשת השבוע – על הסרת ה"מגנומטרים" מהר הבית
5
"פרשת השבוע" – הנושא שאנחנו מרגישים בצורה משמעותית בחיינו – הוא "הר הבית". בימים האחרונים שמעתי, כמו כולם, שהממשלה החליטה להסיר את מתקני הבידוק, בעקבות לחצים רבים, ואולי גם בעקבות ההסתבכות בירדן. בתחילה חשבתי שאני לא מבין נכון. הרי ברור לכל ילד קטן שכניעה לטרור רק תגרום לו להתחזק, חלילה. איך זה ייתכן?!
אך דרשתי וחקרתי ושאלתי, "והנה אמת נכון הדבר". זה דבר שאי אפשר להכיל אותו. זה מנוגד לכל הגיון. ממשלת ישראל נכנעת לטרור – זה לא נתפס! אויבינו יבינו שמשתלם לרצוח. זה גורם ללחץ על הממשלה, והיא הולכת ונכנעת עוד ועוד.
הדברים קשים ביותר, כאשר הפגיעה בריבונות הישראלית על הר בית ה' חלה בימי האבלות שלנו על חורבן הבית. הקושי של הימים הללו מצד החורבן מחזק את הקושי של הריחוק מהר הבית ומבית המקדש.
אחר הזעזוע הראשוני, הצלחתי להירגע, ולחשוב מה זה אומר לנו, ומה אנחנו צריכים ללמוד מהאירועים הללו. חשבתי על שלושה דברים.
א. האירועים הללו מלמדים אותנו שוב, כיצד נראית ממשלה בלי אמונה ובלי תורה. ממשלה כזו היא חסרת ערכים מוחלטים, וחסרת מדיניות. כל ערך וכל עמדה נתונים למשא ולמתן. חיילים חיים ולהבדיל מתים, הר הבית – אין דבר שלא ניתן לדון עליו. אין עוגן יציב שנובע מהקב"ה, מהתורה ומהאמונה.
זה הזכיר לי שתי פסקאות של הרב קוק זצ"ל.
הראשונה, בעולת ראי"ה (ח"ב, עמ' ס"ג):
חונה מלאך ד' סביב ליראיו, ויחלצם. יראת ד' באה מתוך ההכרה הבהירה של הזיקה הגדולה שהמסובב זקוק אל סבתו, ומזה שכל ההויה כולה זקוקה היא לעילת כל העילות וסבת כל הסבות ברוך הוא. הקשר הזה של הסבות במסובבים הולך הוא ומרתק את כל המציאות במקורה האלהי, בסבתה האמתית, ובזה הרי התוכן של יסוד המצוי מתחזק ומוסיף יניקה מעזוז חוסן בית חייו. וכל מה שהרעיון הזה של קשר הסבות במסבב האמיתי מתגבר, הרי הסבה הקרובה לנפש האנושית, להופעת שכלו ורוחניותו, מתקרבת אליה, והקשר האמיץ של הסבה הקרובה, המופיעה על האדם, הרי מסבב את האומץ של החיים, את השמירה מכל הפרדה שאפשר להיות מצוירת בשעה שהאדם נפעל מחושיו ודמיונותיו הכוזבים, שהוא נחשב על פיהם לאבק דק, הראוי להדחף מכל רוח סועה וסער, וממילא צרות מקיפות אותו וגלי החיים דוחים אותו מדחי אל דחי. אבל היראה, הבאה מתוך אותה ההכרה של קשר הסבות כולן במסבבן, הרי היא גורמת שחונה מלאך ד', הסבה הקרובה לנפש האדם, המושגה לשכלו והכרתו, והיא עליונה ממנה ומקפת אותה, סביב ליראיו ויחלצם.
יש דרך חיים שבה אדם חי מתוך הקשר עם הקב"ה, והקשר הזה מוליד לו אומץ בחייו.
אולם יש דרך שבה אדם נפעל ומושפע מהמציאות, ולא מהקשר עם הקב"ה. המאורעות משפיעים עליו, החושים והדמיון קובעים לו מה יחשוב ומה יעשה, ואין לו אחיזה במציאות קבועה ונצחית. במצב כזה אדם נחשב "לאבק דק", כל רוח קטנה משפיעה עליו ומזיזה אותו ממקום למקום, הוא נתון ללחצים ומשנה את עמדתו על פיהם. ממילא באות עליו צרות והוא נדחה מדחי אל דחי.
הרב מדגיש, שללא חיבור חזק אל "סיבת כל הסיבות", לקב"ה, אין לאדם עוגן ויציבות, וכל דבר קטן משפיע עליו. אנו רואים זאת עכשיו. ממשלה שלא מקבלת את כוחה מן האמונה, נתונה ללחצים. כל לחץ משפיע עליה, כל הפגנה גורמת לשינוי העמדה.
פסקה נוספת של הרב קוק זצ"ל בענין זה (אורות, זרעונים, א' – "צמאון לאל חי"):
אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף. מקום מנוחתנו הוא רק האלהים.
רק ב"אויר האלהי" יכול אדם למצוא מעמד מבוסס, יציב וחזק, לרוחו. כל כוחות החיים מכוונים את האדם להתקשר לאלוקות. אם האדם מסתפק בפחות מזה, לא ימצא את מנוחתו. כאשר נאחזים באמירות חלקיות על "נצח ישראל", "ירושלים הנצחית והמאוחדת", וביטויים דומים שנאמרים לצרכי בחירות – זה לא מספיק.
במצב כזה האדם נטרף כספינה בים סוער, ללא מנוחה. כל גל דוחף אותו, והוא לא מוצא לעצמו מנוחה. הוא מושפע מהמציאות, המטלטלת אותו מצד לצד, ללא יכולת להיאחז בנקודה יציבה.
ללא אמונה – לא ניתן לעמוד בלחצים. אם היתה הממשלה מצליחה לעמוד בלחץ, היינו עלולים לחשוב שאפשר להסתדר גם בלי אמונה. הקב"ה דואג לנו שנלמד את השיעור החשוב הזה – לא מספיק להיות אדם ערכי. בלי אמונה, בלי קשר לאלוקות – לא ניתן לעמוד בצורה יציבה במציאות החיים.
ב. כיצד מתמודדים עם טרור?
כבר הזכרתי את המסר שלמדתי בביקור בINSS – המכון למחקרי בטחון לאומי שעל יד אוניברסיטת תל אביב. חוקרי המכון אינם חשודים בגישה דתית.
וכך נאמר שם: הדבר היחיד שיכול לעמוד מול טרור הוא כח עמידה. כאשר מצליחים לעמוד מול הטרור, ולא נותנים לטרור להצליח ולהשיג הישגים – הוא מתמסמס ומאבד מכוחו.
מהו כח עמידה? ההגדרה המקצועית היא: היכולת לקום מהר ממכות שמקבלים. לא ניתן להימנע לחלוטין ממכות, אך כאשר מצליחים לקום מהן בצורה מהירה – זה ביטוי לכח עמידה.
מה נותן כח לקום כאשר מקבלים מכה? האמונה. כך מראים מחקרים רבים שבדקו את הנושא. כך מלמדים חוקרי הINSS.
כדי להתמודד עם הטרור, אנו צריכים כח עמידה, והחלטת הממשלה עושה את ההיפך בדיוק מזה.
הרי בכל מקום במדינה יש מתקנים לבידוק, משום שיש חשש מאנשים שיכולים לפגוע ולהזיק. זה מובן לכולם ומקבלים זאת בהבנה. בהר הבית היה כבר פיגוע, ואין דבר הגיוני יותר מהצבת מתקני בידוק, למען בטחון החיילים והשוטרים הנמצאים בהר. אולם כשאין אמונה – אין כח עמידה, ופועלים בניגוד לשכל הישר. הרי החליטו על הצבת מתקני הבידוק, ובצעו את ההחלטה. כיצד ניתן לבטל אותה בגלל כמה הפגנות ולחצים? לאן נעלמה הגאוה הלאומית, "על ישראל גאותו"? זה רק מראה שאין לנו כח עמידה מול הטרור, ונותן לו עוד ועוד דלק, חלילה.
אנו מתפללים לה' שימשיך לשמור עלינו כנגד כל הקמים עלינו.
ג. לוּ זכינו, היינו מדברים השבוע על הפסוק מפרשת השבוע (דברים ב', כ"ה):
הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.
אך לא זכינו לכך, ותחת זאת נעסוק בפסוק אחר ובמדרש עליו.
נאמר בפרשה (דברים ב', א'-ג'):
וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר. רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.
חז"ל דורשים פסוקים אלו, בצורה שהיום קוראים לה "גלותית" (דברים רבה פרשה א', י"ט):
מהו "פנו לכם צפונה"? אמר ר' חייא: אמר להם: אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם, אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו, הוי "פנו לכם צפונה".
עם ישראל מגיע לבני עשו, ובמקום להילחם בהם, הוא מצטוה לפנות צפונה. דורשים חכמים, שהכוונה היא שכאשר עשו וצאצאיו – מלכות אדום – עומדים כנגדנו, אל לנו לעמוד נגדו ולהילחם, אלא להצפין ולהתחבא עד שיעבור זמנו. עשו הוא זמני, ואנחנו נמשיך גם אחריו, לכן צריך להוריד את הראש ולחכות שיעבור זמנו.
חשבנו שהמדרש הזה נכון לדורות הקודמים, שבהם זו היתה דרך ההתמודדות של עם ישראל עִם אויביו. מתברר שעדיין זה כך. אנו מעדיפים להתחבא מהאויבים, במקום לעמוד מולם בעוצמה.
כשראיתי את המדרש הזדעזעתי. האם זו ההדרכה של חכמים? דברי חכמים הם קודש עבורנו, האם כך עלינו לנהוג? זה הזכיר לי את דבריו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ש"ביחס להר הבית אנחנו כמו נטורי קרתא". האם עד כדי כך? לא להתגרות באומות העולם, להתחבא ולהוריד את הראש "עד יעבור זעם"?
ודאי שגם הרב צבי יהודה תמך בריבונות ישראלית על הר הבית. וכי הוא היה רוצה לראות את המחזות הקשים הללו? מהי ההדרכה שאנו צריכים לנהוג בה?
כנראה ראש הממשלה נוהג כדברי המדרש. ניצור "שקט תעשייתי", ונחכה לתקופות טובות יותר, שאויבינו יעברו מן העולם. זה נראה קרוב מתמיד…
האם חז"ל חושבים שכך צריך לנהוג? האם לא עברה התקופה הזו מן העולם?
נרגעתי, כשראיתי את המשך המדרש:
אמר ר' יהודה בר שלום: אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אביו מברכו: "על חרבך תחיה" ואתה מסכים עמו, ואומר לנו הצפינו עצמכם מפניו? ולהיכן נברח? אמר להן: אם ראיתם שמזדווג לכם, ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר (משלי ב'): "יצפון לישרים תושיה".
כשעשו מקיים את ברכתו של יצחק "על חרבך תחיה" – אנו צריכים לברוח לתורה. התורה תיתן לנו כח עמידה, ערכים ועוצמה. מתוך התורה נוכל לחזור גם להר הבית, ולהתמודדות נכונה עם האויבים.
ועוד אמירה במדרש:
דבר אחר, מהו "צפונה", אמר רבי יצחק: אמר הקב"ה: המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבא, ויקיים: "מה רב טובך וגו'".
"עד עכשיו מלך המשיח לבוא" – האם הכוונה היא לאמירה "Mashiach now"? האם אנו צריכים לחשוב ולדרוש שהמשיח צריך לבוא עכשיו?
הגישה הכללית של המדרש היא, שכאשר עשו מתגרה בנו, אנו צריכים להמתין, אך המדרש נותן שני פתרונות לענין. אחר שאנו מצפינים עצמנו ולא מתגרים בעשו, אנו יכולים לעשות שני דברים. זה יכול להיות גם הפתרון לסוגיית הר הבית.
בתחילת המדרש נאמר שעלינו להתחבא. אך בהמשך מובאים שני דברים שאנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב.
א. תורה. לברוח לתורה. הביטוי במדרש: "ואין צפונה אלא תורה" רומז לכך שבתורה יש צפונות. הכח שלנו הוא להתחזק ולעסוק בחלק הצפון והנסתר של התורה. אמרו בזוה"ק, שבזכות ספר הזוהר יצאו ישראל מן הגלות. כך אמרו חכמים, והרב קוק הביא זאת מספר פעמים בכתביו. האם ניתן לחשוב שנצליח להיגאל בלי עיסוק בפנימיות התורה?! בלי הפנימיות זו גאולה קטנה. נצליח למנוע מאויבינו להרוג אותנו, בע"ה. אך האם אנו מסתפקים בזה?
בלי העוצמה של התורה, של האלוקות, לא נוכל להתקדם.
ב. המלך המשיח. נראה, שכוונת המדרש איננה לכך שאנו רוצים את המשיח דוקא עכשיו. הרצון לראות הכל עכשיו מתאים לאומות העולם, שיודעות שמה שהן לא יעשו עכשיו – יתכן ולא יעשו לעולם. האומות מרגישות שהן זמניות, ולכן הן רוצות הכל עכשיו. עוד מעט הן ייכנסו לספרי ההיסטוריה. אך אנחנו יודעים שמה שלא נעשה עכשיו – נעשה בהמשך. אנחנו נמשיך לככב בעיתונים עוד שנים רבות…
נראה, שכוונת המדרש באמירתו: "המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבוא", היא במובן שזה יכול להיות היום – אם בקולו תשמעו (סנהדרין צ"ח ע"א). המלך המשיח יכול לבוא היום, וזה תלוי בנו. יש לנו אחריות גדולה על המציאות ועל מה שמתרחש בה.
כששומעים חדשות כאלו, מתמלאים ברגשות תסכול, אכזבה וכעס. צריך להחליף את הרגשות הללו באנרגיה חיובית, של "לברוח לתורה", ושל פעולה כדי להביא את המשיח – "היום אם בקולו תשמעו".
יש לתקן את עצמנו ביחס שבין אדם לחבירו וביחס שבין אדם למקום, לעסוק בתורה ובפנימיותה. כך נעניק עוצמות לעם ישראל, ומהעם תחלחל העוצמה אל השלטון ואל הממשלה, שינהיגו את המדינה מתוך ערכים נצחיים של אמונה בה'.
אנו צריכים להתחבר לאלוקות, לא פחות מזה. זה העוגן שיחידי שיתן לנו עמידה מול אויבינו, ומכוחו נתקדם לבנין בית המקדש במהרה בימינו. אמן.