לחיות עם פרשת השבוע – מה יש בעקב של עשו?
5
בפרשה שלנו מתחילה להתברר המיוחדות של עם ישראל אל מול אומות העולם.
הבירור בין יעקב ובין עשו, שממנו נבחר יעקב לבנות את האומה הישראלית – נעשה בפרשה שלנו. זהו בירור משמעותי יותר מהבירור שהיה בין יצחק ובין ישמעאל. יצחק הוא בנה של שרה, וישמעאל הוא בנה של הגר. אין ספק שיצחק מתאים יותר מישמעאל להמשיך את דרכו של אברהם. יעקב ועשו, לעומת זאת, נולדו שניהם ברחם אחת, ולכן זהו בירור עמוק יותר.
כשהם גדלים, הולך כל אחד מהם לדרכו ומברר את עניינו. עשו בונה את משפחתו, שממנה יוצא עמלק. עשו הוא אבי ההתנגדות של אומות העולם לישראל. יעקב הולך לדרכו ובונה את האומה הישראלית.
יש סיבוכים רבים בדרך, והכל מוביל לבחירתו של יעקב בסופו של התהליך.
נעמוד על פסוקים מיוחדים, שמבליטים את דמותו של עשו בצורה חזקה (בראשית כ"ו, ל"ד-ל"ה):
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.
מן הפסוק הזה ניתן ללמוד, שיצחק ידע שעשו לא ימשיך את דרכו. הרי נשיו גרמו ליצחק ולרבקה מורת רוח.
הפסוק הזה מחדד את דמותו של עשו, שכולו חיצוני. כבר בלידתו, היה "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר" (בראשית כ"ה, כ"ה), כלפי חוץ. רש"י מפרש כאן:
בן ארבעים שנה – עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ'): "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור, כך אלו, אלופי עשו, גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים, אמר: אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן.
החזיר הוא בעל סימן טהרה אחד. הוא מפריס פרסה, אך איננו מעלה גרה. על כן החזיר פושט את טלפיו – מראה את רגליו – כדי שיחשבו שהוא טהור, אף שבמהותו הוא טמא. כך עשו כלפי חוץ היה מציג עצמו כממשיך דרכו של יצחק, אך בפועל היה גוזל וחומס.
אנו רואים זאת גם היום באומות העולם. הרוסים יכולים למחוק ערים שלמות בסוריה בלי הנד עפעף. האמריקאים הפגיזו באפגניסטן בלי הבחנה. מליונים נהרגים בעולם במלחמות אכזריות. אבל כתבה על ילד פלסטיני שנפגע כביכול מאש צה"ל מעוררת סדרת הטפות מוסר למדינת ישראל – איך אנחנו יורים על ילדים ולא נזהרים.
זוהי צביעות מדהימה. כלפי חוץ מדברים על טהרה ומוסר, ובפועל מתנהגים באכזריות, גזל וחמס.
אך יש בפסוק הרבה יותר מזה. שמות הנשים של עשו מדהימים.
יהודית בת בארי. יהודית הוא שם נפלא, של כפירה בעבודה זרה1. וכך בת בארי – על שם הבארות שיצחק חפר. בשמת – שמבשמת את העולם, בת אילון – שמה מזכיר את האיל של עקדת יצחק.
עשו שינה את שמות הנשים כדי להראות כלפי חוץ את מעלתן2. הוא בא ליצחק ואמר לו: אבא, תראה את הנשים שלקחתי לי, הן ממשיכות את דרכך. אתה חפרת בארות, והנה, יהודית היא בת בארי, היא התוצאה של חפירת הבארות שלך. ובשמת – רומזת בשמה על הבישום שהבאת לעולם בעקדת יצחק.
אם זה כל כך יפה, מדוע הן היו "מורת רוח ליצחק ולרבקה"? אמנם השמות יפים, אבל הן היו – ונשארו – מבנות חת, מארץ כנען. הם המשיכו לעבוד עבודה זרה למרות ששמותיהן נאים ומרמזים על דברים נעלים.
דרכו של עשו להיות כחזיר שרק כלפי חוץ מראה את טהרתו, המשיכה בנשיו – כלפי חוץ הן נקראו בשמות נאים, אך מעשיהן היו מקולקלים.
מול דרכו זו של עשו עומד יעקב. יעקב איננו מייפה את המציאות כלפי חוץ. כשיעקב נכנס להתברך אצל יצחק, נאמר (בראשית כ"ז, כ"ז):
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.
דרשו על כך חכמים (סנהדרין ל"ז ע"א):
רבי זירא אמר: מהכא: "וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו.
אפילו הבוגדים שבעם ישראל, מפיצים ריח טוב, "כריח שדה אשר ברכו ה'". בדברי הרב קוק זצ"ל עולה העומק של דברי הגמרא (שמונה קבצים ג', של"ב):
האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואף על פי שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. "וירח את ריח בגדיו", אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסי משיתא, שהראו את הצפון בלבבם במסירות נפש נפלאה. ומה שנהיה בסוף היה גם כן בתחילה, אלא שכסה אותו הזוהמא החיצונה, שבאה מהשפעתה המסואבה של הגויים אשר לא ידעו את ד' ובשמו לא קראו, אשר אכל את יעקב ואת נוהו השמו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו.
האפיקורסים הגדולים ביותר בישראל, מלאים באמונה יותר מהמאמינים הגדולים ביותר באומות העולם. האמונה בישראל איננה דבר חיצוני, אלא ענין פנימי ועמוק, שאי אפשר להוציא אותו מהאדם.
השל"ה כותב3, שכשחז"ל דורשים: "אל תקרי", הרי שזה בגלל שיש קושי בפסוק. לולא הקושי בפסוק, מדוע לא לקרוא את הפסוק כפי שהוא כתוב? מדוע לשנות את צורת הקריאה?
מהו הקושי בפסוק כאן, שהביא את חכמים לדרוש "בגדיו – בוגדיו"?
רש"י מפרש:
וירח וגו' – והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן.
הריח של הבגדים הוא ריח רע. הכיצד אומרת התורה: "וירח את ריח בגדיו"? על כן יש לפרש, שאין הכוונה לריח הפשוט של הבגדים. יעקב נכנס עם בגדים שריחם כריח העזים, ועל הריח הזה אמר יצחק שהוא כריח שדה אשר ברכו ה'. גם אלו בישראל שריחם רע, שהם "בוגדים" – ריחם כריח גן עדן.
יעקב לא נכנס לאביו בהתפארות חיצונית. הוא לא מראה כלפי חוץ כאילו הכל טוב. הוא נכנס עם בגדי העזים, כפי שהוא. גם הבוגדים הם חלק ממנו, ומהמציאות של עם ישראל. והאמונה של הבוגדים – היא זאת שתנצח בסופו של דבר.
עשו קורא כלפי חוץ שמות יפים, ובפנים יש בגידה, גזל וחמס. יעקב בא עם ריח של עזים כלפי חוץ, עם בגידה, ובפנים יש אמונה גדולה.
אחד המאבקים של יעקב ועשו, נדרש על ידי חז"ל בצורה מיוחדת, שהשל"ה מבאר את משמעותה.
לידתם של יעקב ועשו היתה בצורה מיוחדת (בראשית כ"ה, כ"ה-כ"ו):
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.
עשו יצא ראשון, ויעקב אוחז בעקבו ויוצא יחד איתו. דרשו זאת חז"ל במדרש, שבכל פעם שמעיינים בו מוצאים בו טעם חדש (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט'):
"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו. הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.
בכמה דרכים התבארו דברים אלו4.
נפתח בהסבר הפשוט.
ההגמון, אחד מפקידי מלכות רומי, בטוח במלכותם, שתישאר לעד. הוא בא אל היהודי ושואל אותו בלגלוג: מי ימלוך אחרינו? וכי מישהו יכול בכלל לבוא אחרינו?! אתם, היהודים, אומה קטנה מול האימפריה הרומית, מתפללים ואומרים (זכריה י"ד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – זה בדיחה. אתם חושבים שמישהו יכול לבוא אחרינו, אחרי המלכות האדירה שלנו?!
היהודי כותב לו את הפסוק, שיעקב יצא וידו אוחזת בעקב עשו. בכך הוא רוצה לומר: לא רק שאנחנו נבוא אחריכם, אלא שאתם תביאו אותנו למלכות. עשו משך את יעקב החוצה מן הרחם, ואתם תמשכו אותנו אחריכם אל המלכות.
עומק נוסף בדרשה זו, עולה מדברי השל"ה הקדוש (פרשת בא, תורה אור כ'):
אחר כך אמר: (שמות י'): "לא תשאר פרסה", זה רומז על בכור השני, שהוא בכור לשעתו, שר של עשו הוא אדום. והנה יש בו סימן קבוע, המראה שיש בו אחיזה בקדושה, כי ידוע שעשו נקרא חזיר, שנאמר (תהלים פ'): "יכרסמנה חזיר מיער", והחזיר פושט טלפיו, כמו שנאמר (ויקרא י"א): "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא", וסימנך: "וידו אחזת בעקב עשו", כי בפרסות עשו יש סימן טהרה, "מפריס פרסה הוא", על זה אמר: "לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלהינו", והוא כדרך שאמר למעלה (שמות י') בענין שר מצרים: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו", כך אמר בכאן בשר עשו: "לא תשאר פרסה", כלומר, לא תשאר המפריס פרסה, לגמרי נדחה להיותו שירים, רק "ממנו נקח לעבד את ה' אלהינו", כי אנחנו נהנים גם כן מזה.
כבר בהיותו ברחם זיהה יעקב שבפרסה של עשו – בעקבו – נמצאת נקודת הטהרה שבו. הרי לחזיר יש סימן טהרה אחד בפרסותיו, והדבר מלמד שיש בו נקודת טהרה פנימית, והיא נמצאת בפרסה. לכן יעקב אוחז בעקב עשו, כי משום הוא שואב את נקודת הקדושה שבו, ולוקח ממנה כוחות לעבוד את ה'. יעקב רוצה להפוך את הרע של עשו לטוב, והוא עושה זאת על ידי שהוא אוחז בעקבו.
עשו היה עם יעקב ברחם אחד, עשו אף הוא בנה של רבקה5, ועל כן יעקב רוצה לתקן אותו, ואוחז בעקבו.
זוהי תשובתו של החכם לאותו הגמון. אתה שואל מי ימלוך אחריכם? אנחנו אוחזים בעקב שלכם. אנחנו נתקן אתכם, וניקח מן המלכות שלכם כוחות לבנות את המלכות שלנו לעבודת ה' בצורה טובה.
אומות העולם – וכנראה גם אנחנו – לא מבינים שהאומות הן כלים חשובים וטובים לבנין העולם. עם ישראל נותן את התוכן והמשמעות של החיים, לכלים שהאומות בונות. הקב"ה נתן לעמו ישראל תורה, שהיא המשמעות של החיים. העולם נברא "בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית".
התפקיד של האומות הוא לבנות כלים, תשתית. זהו הצד החיצוני, ועל כן עשו מבטא את החיצוניות. זהו העולם שלו, וזהו תפקידו. אם יעשו האומות את תפקידם כראוי – "ממנו נִקח לעבוד את ה'". בכך יהיה תיקון לנו ולעולם כולו. משום כך חשוב שעם ישראל ישמור על עצמאותו ועצמיותו. יש לנו עולם משלנו ולאומות עולם משלהם, ואל לנו לערבב את העולמות.
אנו חיים ב"כפר גלובלי", שבו קשה לפעמים להבין זאת. יש החושבים, שכדי להיות חלק מן העולם צריכים לשאוב גם את התרבות של העולם. אך האמת היא הפוכה. התרבות של העולם היא חלק מהכלים, היא חלק מהצד החיצוני של העולם. אנו צריכים לקחת מן האומות כדי לעבוד את ה', ולא שהם יקחו אותנו אל תוך העולם שלהם.
רבים חושבים, לצערנו, שאנו צריכים להיות חלק מהתרבות, מן העולם החיצוני, מטלפי החזיר שנראות יפות וטהורות כלפי חוץ. אין זה כך. את הנקודות החיוביות שבתרבות אנו צריכים לקחת אלינו, אך עלינו להישמר מלהיות נשאבים אל תוך התרבות של העולם. אנו צריכים להחזיק בעקב, ולקחת את הפרסה לעבודת ה'. לשם כך צריכים להיות כמו יעקב, שקועים בתורה ומלאים בעוצמה רוחנית, שמאפשרת לקחת מעשו את הטהרה שבו.
השבוע זכינו, והגיעה קבוצה נוספת של עולים מבני המנשה לארץ ישראל. מישהו סיפר לי, שיש בקבוצה 158 עולים. חשבתי, שזוהי הגימטריה של המילה "נִקח" – כי ממנו נקח לעבוד את ה'. נראה שיש משמעות עמוקה לדברים.
דרשו חכמים (פסחים פ"ז ע"ב):
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (שופטים ה'): "צדקות פרזונו בישראל", צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות.
הפיזור לבין האומות עוזר לנו לקלוט את הדברים הטובים מן האומות, גם על ידי הגרים שמצטרפים אלינו מן האומות. כדי שעם ישראל יהיה מלא בכל הטוב שיש בכל האומות – פיזר הקב"ה את ישראל לבין האומות, ועל ידי הגרים אנו קולטים אל קרבנו את הטוב שבאופי של כל אומה ואומה.
בני המנשה היו מנותקים מעם ישראל במשך 2700 שנים, ועל כן הם נדרשים לעבור תהליך של גיור. כלפי חוץ הם נראים כמו ההודים שבקרבם חיו. גם המנטליות שלהם היא מנטליות הודית. יש לנו הרבה מה לקבל מהם.
רבים נוסעים להודו כדי לחפש את עצמם ולמצוא משמעות לחייהם. יש בתרבות ההודית נקודה שמעוררת את האמונה. הם חיים חיי שלוה, בלי הריצה המערבית אחרי הממון ומהומת החיים.
הזכרנו בעבר6, מפגש שנערך פעם בין שלושה מדענים: אמריקאי, הודי וישראלי. האמריקאי ביטא את הצד של הכפירה, ההודי – את הצד של האמונה, והישראלי – לא זה ולא זה, לצערנו.
האמריקאי טען: תוך עשר שנים, נוכל אנו, המדענים, לקחת עפר מן האדמה וליצור ממנו אדם. הנה, האדם הוא פאר היצירה האלהית – וגם אנחנו מצליחים לעשות זאת. ניצחנו את אלהים.
ענה לו ההודי: וכי אם אתה תיצור אדם – זה לא אלהים עשה? וכי אינך חלק מהמציאות האלוקית?!
הרי זה כמו שורת המספרים האינסופית. מה גורם לשורת המספרים לשאוף אל האינסוף? הניצוץ האינסופי שיש בכל מספר. כך העולם כולו שואף אל האלוקות, אל האינסוף, משום שבכל יצור יש ניצוץ אלוקי אינסופי. ניצוץ זה הוא הנותן לך כח לפעול ולעשות, וגם ליצור אדם…
אנו צריכים לקבל מן האומות הרבה דברים. את עצם האמונה איננו מקבלים מהם, אבל הגדרות באמונה, וערכים נוספים – ממנו ניקח לעבוד את ה'. את כל הערכים עלינו להכניס למציאות של עם ישראל ולרומם לעבודת ה'. חלילה לנו לקחת את עצמנו לתרבות של האומות, אלא לקחת מהם לעבודת ה'.
יעקב נשאר תמיד איש תם, יושב אהלים, גם אחר שאחז בעקבו של עשו. מתוך האוהל אפשר לצאת ולהופיע בעוצמה גדולה, עד שנפעל את התיקון הגדול והעולם כולו יתקרב לעבודת ה'.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' מגילה י"ג ע"א, ורשי לקמן ל"ו, ב'.
2 עי' רש"י לקמן ל"ו, ב': "אהליבמה – היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו".
3 של"ה כללי התלמוד, אות רס"ב: "וקבלתי, כל מקום שאמרו אל תקרי, הוא משום שיש איזה קושיא המורית כן שלא לקרי כך אלא כך".
4 עי' "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 109, וח"ב עמ' 400.
5 שמא משום כך נאמר (בראשית כ"ח, ה'): "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו". ועי' ברש"י שם שכתב: "אם יעקב ועשו – איני יודע מה מלמדנו".
6 עי' בספר "רבה אמונתך" לקהלת רבה, פרשה ג', ז' (עמ' 239).