פרשה יט – סימן א
המדרש:
[ג, א] והנחש היה ערום, כתיב (קהלת א) כי ברב מכאוב, ע"י שאדם מרבה עליו חכמה הוא מרבה עליו כעס, וע"י שהוא מוסיף דעת הוא מוסיף עליו מכאוב, אמר שלמה ע"י שהרביתי עלי חכמה הרביתי עלי כעס, ועל ידי שהוספתי עלי דעת הוספתי עלי מכאוב, שמעת מימיך אומר חמור זה יוצא צינה עליו, כמה חככים באה עליו, והיכן הן יסורין מצויין, על בני אדם, רב אמר אין תלמיד חכם צריך התראה, אמר ר' יוחנן ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן אם מתפחמין קימעא הן אבודין אבל כלי פשתן הארבליין, כמה הן, וכמה דמיהם, תני ר' ישמעאל לפום גמלא שחנא, בנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסין לקפילין, חד אמר אייתי קופר צלי, ופיתא נקייה, וחמר טב, וחד אמר אייתי פיתא ותרדין, דין אכל ומתנזק, ודין אכל ולא מתנזק, הוי על דין היא רבה ועל אוחרן לית היא רבה, תני בשם רבי מאיר לפי גדולתו של נחש היה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל, רבי הושעיא רבה אמר דקרטים היה עומד כקנה ורגלים היו לו, רבי ירמיה בן אלעזר אמר אפיקורס היה, רבי שמעון בן אלעזר אמר כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרגמטיא בידו והיה הולך ובא.