לחיות עם פרשת השבוע – האמונה ואני
5
בספר "חומש הרא"יה" מביאים בתחילת הפרשה הערה מאת הרצי"ה קוק זצ"ל (מתוך שיחות הרצי"ה שמות, 198):
לעומת פרשת "בשלח" שהיא פרשה גדולה גם באיכות וגם בכמות, שנמשכים ממנה דברים נשגבים גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה מצותית – הרי פרשת "יתרו" היא פרשה קטנה בכמות אבל נוראה באיכותה; היא פרשת מתן תורה ופגישה עם סיני מאז ועד הנה. בגמרא, במסכת ברכות, אנו מוצאים הגדרה ביחס לדברי קדושה: "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה". דברים קדושים וגדולים בכמות מתגלים מתוך מרכז חיים שהוא קטן הכמות. הלב אינו גדול כרגל, אבל מיעוט הכמות מגלה את גודל האיכות.
אף שדברים אלו נוגעים, לכאורה, למסגרת – לאורכה של פרשת יתרו, יש בהם משמעות גדולה. הרצי"ה רומז לאגרת של אביו, הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ט'):
הנני מוסיף לזרז למזורז כמוך שי' לשקוד על התורה, ולחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד, ולשים לב למוסר ויראת ד' כפי מסת הפנאי, כי זהו עיקר הכל. ואם כי הזמן האפשרי ליחד ללימודים כאלה הוא חלק קטן, אבל הוא נושא פרי ברכה אל כל יתר הפעולות והלימודים, כמו שהמוח הוא קטן בשיעורו והוא מטביע צורת האדם באדם.
לימוד מוסר ויראת ה' – לימודי אמונה – הוא עיקר הכל. אולם דבר זה לא בא לידי ביטוי בלו"ז. זה לא תופס הרבה מקום בלו"ז. משל לכך מביא הרב מהמוח – זהו איבר קטן ורכרוכי, שמבחינת הגוף איננו תופס מקום גדול. בכל זאת, המוח הוא הנותן צורת האדם באדם – המוח עושה את האדם למה שהוא. הרגל, לעומת זאת, גדולה מאוד אך אין הוא קובעת את "צורת האדם".
מיעוט הכמות – מגלה את גודל האיכות. המוח הוא רוחני, מופשט, נותן לאדם עקרונות לחייו, ולכן איננו תופס מקום גשמי. הרגלים צריכות לשאת עליהן את האדם, ולכן הן צריכות להיות גדולות וכבדות. הגודל מלמד שאין להן תפקיד מהצד הרוחני אלא הגשמי.
כך פרשת יתרו – בכמותה היא קטנה, אך כל גופי תורה תלויים בה – היא המקור לנתינת התורה לישראל.
על גבי דברי הרצי"ה ניתן להוסיף. מהו ה"מוח" של פרשת יתרו? אין ספק שזהו הפסוק (שמות כ', ב'):
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
מן הגמרא במכות עולה חשיבותו של פסוק זה (מכות כ"ג ע"ב):
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא (דברים ל"ג): "תורה צוה לנו משה מורשה", 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי (=611), "אנכי" ו"לא יהיה לך" – מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיהו והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלש… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב'): "וצדיק באמונתו יחיה".
את כל תרי"ג המצוות העמיד חבקוק על מצוה אחת, שהיא מרכז החיים וממנה מתפשטות כל המצוות, וזוהי מצות האמונה. היא עצם החיים – "וצדיק באמונתו יחיה". זהו ה"מוח" של פרשת יתרו, שהיא ה"מוח" של כל התורה כולה. מצוה אחת, הכוללת את כל תרי"ג המצוות.
מצות האמונה צריכה ללוות אותנו בכל החיים, כפרטים וככלל.
המילים "אנכי ה' אלוקיך" יכולות להתפרש כפניה לכל אחד ואחד. הקב"ה פונה לכל אחד ואחד מאיתנו, ואומר לו: אני האלקים שלך. לכן כל אחד יכול לפנות לה' בצורה פרטית (תהלים כ"ב, ב'): "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", או: "אלהי, נצור לשוני מרע…".
אדם פוקח את עיניו בבוקר, ואומר לה' בלשון פרטית: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי". הקב"ה החזיר לך את הנשמה באופן מיוחד. הקב"ה מתייחס לכל אחד ואחד באופן מיוחד. הידיעה הזו נותנת לאדם כח, עוצמה וחיים, ומעניקה לאדם תקוה ובטחון. הקב"ה מתייחס אלי ומשגיח עלי.
יש מפרשים את המילים "אנכי ה' אלקיך" כפונות לכלל ישראל. לפני מעמד הר סיני נאמר (שמות י"ט, ב'):
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
ומפרש רש"י:
כאיש אחד בלב אחד.
כלל ישראל הם "כאיש אחד", ולכן ה' פונה אליהם בלשון יחיד: "אנכי ה' אלקיך". גם זו ידיעה חשובה – הקב"ה מלוה את האומה הישראלית, ולא שוכח אותנו לרגע אחד. כל מה שקורה לעם ישראל, גם בתקופות הקשות ביותר – זה חלק מההשגחה של הקב"ה על עם ישראל. הקב"ה לא עוזב את עם ישראל. יש זמנים קשים לפעמים, היום ובעבר, אך חשוב לזכור שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו. מאז מעמד הר סיני הקב"ה הולך איתנו יד ביד בכל התקופות הקשות, וזה לא מפסיק. "אנכי ה' אלקיך" – אלו מילים חזקות שאומרות הכל, והן נותנות בטחון ואמונה, לכלל ולפרט.
נעמוד על נקודות נוספות ביחס לאמונה.
הסמ"ק (ספר מצוות קטן), מונה את האמונה כאחת ממצוות עשה, בשיטתו של הרמב"ם. כך הוא כותב (מצוה א'):
לידע, שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, כדכתיב: "אנכי ה' אלהיך וגו'", וכתיב (דברים ד'): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". ודרשו חכמים: אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות, ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו – במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקב"ה מנהיג את העולם כולו ברוח פיו, והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהילים ל"ז): "מה' מצעדי גבר כוננו". ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת ל"א), ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: "צפית לישועה", והיכן כתיב מצוה זו, אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'", ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם, ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל'): "ושב וקבצך מכל העמים וגו'".
הסמ"ק מזכיר את האמונה ביחס לכלל – יציאת מצרים, ואת האמונה ביחס לפרט – "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". ה' משגיח על הפרט ועל הכלל.
בהמשך מתייחס הסמ"ק לדברי הגמרא (שבת ל"א ע"א), שלאחר מיתתו של האדם הוא נשאל בבית דין של מעלה שש שאלות. אחת השאלות היא: "ציפית לישועה?". כל אחד שיעמוד בפני השאלה הזו, ישאל מיד – איפה זה כתוב? היכן המקור בתורה לכך שצריך לצפות לישועה?
אומר הסמ"ק, שדבר זה כתוב במצות האמונה. הקב"ה ברא את העולם, והוא משגיח על העולם. על כן, ודאי שהעולם יגיע אל היעד שלמענו ברא ה' את העולם. "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כ"ג, י"ט). לא יתכן שהמטרה שלשמה נברא העולם לא תתקיים. למען המטרה הזאת הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. כשמשה אמר: "והן לא יאמינו לי" – שבני ישראל לא יאמינו שהוא בא לגאול אותם, הקב"ה אומר לו: איך זה יתכן?! וכי יתכן שעם ישראל ישאר במצרים? וכי יתכן שמטרת בריאת העולם לא תתקיים? וכשם שיצאנו ממצרים, ממ"ט שערי הטומאה, כך עתיד הקב"ה להוציאנו מכל הגלויות.
האמונה הזאת היא חלק מהאמונה בבורא העולם. הקב"ה ברא את העולם והוא מנהיג אותו ומשגיח עליו. על כן אנו יודעים בבירור שהעולם יגיע אל היעד שלו, וזו הישועה.
מהי הישועה שאליה אנו מצפים? הסמ"ק מצטט את הפסוקים מספר דברים (דברים ל', ג'-ה'):
וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
הישועה היא קיבוץ גלויות. כך גם כותב הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א):
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'".
האמונה במשיח היא אמונה בקיבוץ גלויות.
לצפות לישועה זה לא רק לעמוד בעמדת התצפית ולשים לב למה שקורה. גם זה דבר חשוב, אך הוא איננו מספיק. הציפיה לישועה היא דבר אקטיבי – המצפה עושה ככל יכולתו לקדם את הגעת הדבר שהוא מצפה לו. כל אחד צריך לשאול את עצמו: מה עשיתי היום לטובת הישועה?
אנו מודעים לנס הגדול של קיבוץ גלויות בזכות בני המנשה הלומדים עמנו בישיבה. עלינו לשאול את עצמנו: האם עשיתי היום משהו למען הישועה – למען קיבוץ גלויות? האם למדתי בחברותא עם תלמיד מבני המנשה?
אנחנו צריכים להתכונן לשאלה שנישאל אחרי מאה ועשרים, ולהכין תשובה טובה. לא נוכל לומר: לא היה לי זמן, לא היה לי חשק…
האמונה בה' איננה רק בכך שהוא ברא את העולם. האמונה בבורא היא אמונה פילוסופית, שעוסקת בשאלות של השגחה, בחירה ושאר דיונים פילוסופיים. אלו דברים חשובים, אך עיקר מצות האמונה היא במקום שבו האמונה תופסת אותנו בחיים.
כל אחד באופן אישי חי את האמונה – חש את הקב"ה מלוה אותו, יש לו בטחון בה', אמונה חזקה והבנה שה' ברא אותו ועל כן הוא חשוב לו. 'החיים שלי חשובים לרבונו של עולם – הוא נתן לי אותם'! מכאן שואל האדם את עצמו: מה אני עושה עם מתנת החיים הזו?
כשהאמונה היא חלק מהחיים, היא מעניקה לאדם עוצמות גדולות. הקב"ה בחר בך להגיע לעולם, ונתן לך את כל הכלים למלא את תפקידך. הסביבה שאתה חי בה, הנסיונות שאתה פוגש – הם הכלים שאיתם אתה צריך למלא את שליחותך.
ענין נוסף הקשור לאמונה עולה מן הפסוק (תהלים צ"ב, ג'):
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת.
כשרואים את החסד והשפע האלוקי, כמו בבוקר – מודים ומשבחים לה'. אך בלילה – לא רואים את החסד, ואז צריך להשתמש בכח האמונה. אנו מאמינים שהחסד יגיע אלינו. הלילה הוא זמני, ואחריו יגיע בוקר שבו שוב נראה את חסדו של הקב"ה שופע עלינו.
בגמרא אמרו (ברכות י"ב ע"א):
אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית, ו'אמת ואמונה' ערבית – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".
רש"י מפרש את עניינן של הברכות הללו:
שנאמר להגיד בבקר חסדך – וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד.
בלילה מתפללים גם על העתיד1. הגמרא נאמרה בגלות, וגם רש"י כתב את פירושו בגלות. בזמן הגלות לא ראו את הגאולה בעיניים, וציפו להתקיימות ההבטחות שהקב"ה הבטיח לעם ישראל. בלילה מצפים לניסים, והם "תדירים תמיד", משום שכדי לשמור על עם ישראל בתקופת הגלות, עד שתגיע הגאולה – צריך הרבה ניסים.
בכל זמן צריכים להאמין, אבל בלילה, בגלות, בתקופות קשות – האמונה מתחזקת יותר, וצריכים להשתמש בה יותר.
ענין נוסף, הקשור ליום וללילה ביחס לאמונה.
ביום אנו רואים את השפע – את אור השמש, את העצים, ההרים והפרחים. בלילה אנחנו לא רואים, אך יש בכך מעלה2.
הדברים שאנו רואים ביום, הם דברים שניתן להגדיר אותם במילים, דברים שנמצאים קרוב אלינו ושייכים לעולם שלנו. אלו הדברים שאור השמש מאפשר לנו לראות. יחד עם זאת, אור השמש גם מסתיר מאיתנו. אנו רואים קרוב ולכן לא יכולים לראות רחוק. את הכוכבים, הרחוקים מאיתנו אלפי שנות אור – איננו יכולים לראות.
אנחנו יודעים לומר שכוכב מסויים רחוק מכדור הארץ מרחק של שלושת אלפים (3,000) שנות אור. המשמעות של המספר הזה היא בלתי נתפסת. בשניה אחת עובר האור 300,000 ק"מ, או 300,000,000 מטרים. המספרים האלה הם על גבול התפיסה שלנו. המרחק שהאור עובר בדקה הוא מרחק עצום, שקשה לנו להכיל אותו. כמה הוא מרחק של שעה? של יום? של שנה? של 3,000 שנים? כשאור השמש שוקע, אנו נחשפים למרחבי האינסוף.
היום והלילה הם משל לאור השכל מול האמונה. השכל הוא כמו אור יום. הוא מאפשר לנו להבין את העולם הסובב אותנו. על ידי החושים אנו קולטים את הנתונים, והשכל מעבד אותם, וכך אנו מבינים איך העולם פועל.
כדי להיפגש עם האינסוף – אי אפשר להשתמש בשכל. יש צורך "לכבות את האור" – ואז ניתן להיפגש עם מרחבי האינסוף של האמונה.
כדי לפגוש את האינסוף צריך ענוה. מי שמחפש לכל דבר הוכחה שתיכנס לשכלו ולהבנתו – לא יכול להיפגש עם האמונה. ישנם אנשים שחושבים שדברים שהוכחו על ידי השכל – אלו דברים רציניים. דברים שלא ניתן להוכיח אותם, נדמים בעיניהם כדברים לא רציניים. מה שאני לא יכול להוכיח – הוא לא נכון. זוהי גאוה גדולה. מיהו ה"אני" שמבקש הוכחה, שמצפה שהדברים העליונים והאינסופיים יתאימו לשכלו? מהו ערכו של האדם ביחס למרחבי האינסוף של היקום? האם פירור קטן יכול לומר שמה שהוא לא מבין – לא קיים? האם ההבנה שלנו משמעותית ביחס לאינסוף?
כשיש ענוה, יכול האדם לכבות את אור השכל, ואז מתקיים בו: "ואמונתך בלילות". הוא נפגש עם מרחבי האינסוף, ומקבל כוחות אדירים.
כשאדם מתמלא באמונה, הוא מודה לקב"ה על כל דבר. גם על מה שהוא מבין, וגם על מה שהוא לא מבין.
דבר זה נכון לכל אדם באופן פרטי, וגם לכלל עם ישראל. אנו רואים את הניסים הגדולים של הקב"ה בדורנו, את נס קיבוץ הגלויות, את ההשגחה המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל, ומודים לקב"ה על כך.
נמשיך להודות ולשבח את הקב"ה על הניסים שהוא עושה לנו, עד הגאולה השלמה שתבוא בקרוב בעזרת ה'.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 תוס' מסביר שהברכה היא רק על העתיד: "להגיד בבקר חסדך – חסד שהקדוש ב"ה עשה לנו במצרים. ואמונתך פי' מדבר על העתיד שאנו מצפים שישמור הבטחתו ואמונתו ויגאלנו מיד המלכים".
2 ראה על כך בעולת ראי"ה ח"ב עמ' נ"ג, על הפסוק: "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".