לחיות עם פרשת השבוע – דגלים ודילוגים

5

חומש במדבר מתאר את הליכת עם ישראל במדבר. ספר זה קשור גם למתן תורה, שאנו חוגגים בסמוך לתחילת קריאת ספר במדבר. התורה ניתנה במדבר, וחכמים עומדים בכמה מקומות על המשמעות של נתינת התורה במדבר, ולא בארץ ישראל.

במדבר, שלא כמו בארץ ישראל, יש אפשרות שכל עם ישראל יהיה ביחד. "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט, ב') – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י). כל עם ישראל היה מרוכז במקום אחד. דבר כזה לא יכול להיות בארץ ישראל, כשעם ישראל מפוזר לשבטיו. אמנם יש מצוה לעלות לרגל בחגים, אבל לא כל עם ישראל עלה בכל פעם. כלל ישראל, אנשים נשים וטף, במקום אחד – היה במדבר. יתכן שהבנה זו כלולה בדברי חכמים, שהתורה לא ניתנה בארץ ישראל כדי שלא יריבו השבטים זה עם זה, בחלקו של מי תינתן התורה. התורה צריכה להינתן לכלל, במקום שאינו מיוחד לאחד מן השבטים, ולכן ניתנה במדבר.

הסדר המיוחד של ההליכה במדבר מתבטא בדגלים – כל שבט נמצא במקומו, לכל שבט יש דגל משלו, וכך נוצר מחנה ישראל, כשכל אחד במקומו.
התורה, וחז"ל בעקבותיה, מתייחסים לדגל כענין חשוב ומרכזי. מדברי חכמים עולות שלוש נקודות ביחס לדגלים, וננסה לעמוד על משמעותן.

א. כך אמרו במדרש (במדבר רבה פרשה ב', ג'):

דבר אחר, "הביאני אל בית היין", בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח): "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן", והיו כולם עשוים דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים ה'): "דגול מרבבה". כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו: אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. לכך נאמר (שיר השירים ב'): "הביאני אל בית היין", זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין, (משלי ט') "ושתו ביין מסכתי", הוי "אל בית היין" זה סיני. "ודגלו עלי אהבה", אמרו: אילולי הוא מגדיל עלי אהבה, וכן הוא אומר: "נרננה בישועתך וגו'". אמר להם הקב"ה: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ'): "ימלא ה' כל משאלותיך", מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

בני ישראל ראו שהמלאכים מסודרים לדגליהם, והתאוו להיות כמותם. הקב"ה מילא את משאלותיהם של בני ישראל וסידר אותם בדגלים.

ב. דרשה נוספת (במדבר רבה פרשה ב', ד'):

"איש על דגלו באותות", הדא הוא דכתיב (שיר השירים ו'): "מי זאת הנשקפה וגו'", קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין, ואומרים: "מי זאת הנשקפה וגו'". אומרים להם האומות: "שובי שובי השולמית", הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין, "שובי שובי ונחזה בך", ואין נחזה אלא שררה, שכן אמר יתרו למשה (שמות י"ט): "ואתה תחזה וגו'", "שובי שובי ונחזה בך", וישראל אומר: "מה תחזו בשולמית", מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כמחולת המחנים", שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר, "דגל מחנה יהודה", "דגל מחנה ראובן", "דגל מחנה דן", "דגל מחנה אפרים", יכולים אתם לעשות לנו כך, "מה תחזו בשולמית", מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כמחולת המחנים", שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלהים במדבר, שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו, ואומר לנו: "והיה מחניך קדוש". אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר (במדבר כ"ד:) "וישא בלעם את עיניו", אלו הם הדגלים, התחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו, מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר (במדבר כ"ד): "שוכן לשבטיו", מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל, לכך נאמר: "איש על דגלו".

כאן נדרשים הדגלים מלשון גדולה.
יש להבין את דברי ישראל לאומות ביחס לדגלים: "יכולים אתם לעשות לנו כך?". וכי מהי הבעיה לעשות דגלים? מהי המעלה המיוחדת שיש בדגלים שאומות העולם לא שייכים אליה?

ג. בירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ב) אמרו:

אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה, מה טעם: "וידבר ה' אל משה", אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה, אמר לו: "אחרי רבים להטות", רבו המזכין – זכו, רבו המחייבין – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מיניין ודגל"ו, וכן הוא אומר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים", ואומר: "מישרים אהבוך".

"ודגלו" בגימטריא מ"ט, כנגד מ"ט הפנים השונים שבהם ניתנה התורה. בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקפ"ו) יש תוספת לדרשה זו:

אמר רבי אחא: אפילו עם הארץ שקורים לאהבה איבה, כגון: "ואהבת" – ואייבת, אמר הקב"ה: "ודגלו עלי אהבה" – ודלוגו עלי אהבה.

כאן נדרשים הדגלים מלשון דילוג.

ננסה לעמוד על משמעות הדרשות, ועל הלימוד שאנו יכולים ללמוד מהן.

א. הסידור של המלאכים לדגלים מבטא את העובדה שהמלאכים – שלא כמו בני האדם – יודעים כל אחד ואחד את תפקידו. כל מלאך נברא לשליחות מיוחדת, והוא עושה אותה בצורה מדוייקת. יש רבבות מלאכים, וכל אחד יודע את תפקידו ואת מקומו המיוחד – וכך הם מסתדרים בדגלים.
ראו זאת ישראל – והתאוו לדגלים. הרי לא יודע האדם את תפקידו בצורה מדוייקת. רצו ישראל לדעת – מהו הדגל של כל אחד? מהו האידיאל שלשמו נוצרנו? מהו התוכן הרוחני של כל שבט ושבט?
הדגל הוא לא ציור חיצוני של מה שהאדם או השבט עושים. הדגל נובע מהפנימיות, מהשליחות האלוקית. על כן התאוו ישראל לדגלים, כדי לדעת מהו התפקיד שלשמו נוצרנו.
נתן ה' את הדגלים במדבר, וכך כל אחד מישראל ידע את מקומו ותפקידו, את מיקומו ותפקידו במארג הכללי של האומה.

ב. הדגלים מהווים גדולה וגדר לישראל. כשכל אחד יודע את מקומו ותפקידו, זוהי מעלה גדולה, והיא מהווה גם גדר, לבל יתערבו ישראל בין האומות. כשלכל אחד יש תפקיד בעם ישראל – אין הוא הולך אל האומות.
על כן אומרים ישראל לאומות – וכי אתם יכולים לתת לנו דגלים? כל מדרגה ושלטון שתתנו לנו – זה בא מבחוץ, ואנחנו מחפשים את התפקיד והמשמעות שבאים מן הפנימיות. אנו אלו שנותנים משמעות לכל הבריאה, מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים", ולכן לא יכולים האומות לתת לנו דגלים, ולקבוע לנו מהו תפקידו של כל אחד ואחד בישראל.

ג. המדרש השלישי, הדורש דגלים מלשון דילוג, הוא מדרש מצמרר. בתורה כתוב (ויקרא י"ט, י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ויש מי שקורא במקום "ואהבת" – ואיבת, או בלשוננו: "ושנאת". לאחרונה היתה כתבה כזו באחד העיתונים – "ושנאת", על גופים ואנשים ששונאים כל מה שקשור לתורה, ללאומיות וכדומה.
אך הקב"ה אומר: "ודלוגו עלי אהבה". גם מי שמחליף את האהבה בשנאה – הוא חלק ממ"ט הפנים של התורה. אלו דברים שקשה להכיל אותם. יש מי שנלחם נגד כל ביטוי של קודש ושל תורה, ואף הוא חלק ממ"ט הפנים של התורה, והקב"ה אומר: "ודלוגו עלי אהבה". פסוק נוסף (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". גם מי שמחליף כאן "ואהבת" ב"ואיבת" – הוא בתוך מ"ט הפנים.
גם הדילוגים הם חלק מהדגל, חלק מהסדר של המציאות. גם הערב רב – שהם אלו הנלחמים נגד התורה והקדושה¹ – נכנסו לתוך המחנה על ידי משה רבינו, והיו חלק מן הדגלים. כך כותב על כך הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תקנ"ה):

ומפני כך היתה מדתו של משה רבינו ע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אף על פי שמדת חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משה רבינו ע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת נפש אפילו מעולם הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו.

משה רבינו הסכים למסור את נפשו מהעולם הבא כדי להכניס את הערב רב למחנה ישראל. גם המתנגדים להופעת סגולת ישראל, ואומרים "ושנאת", ונלחמים נגד הקדושה – גם הם בתוך המחנה.
אנו צריכים להבין מהו התפקיד של אותם מתנגדים. אם נדע את תפקידם במחנה ישראל, נוכל לקשור אותם אל השורש, וכך הם יתעדנו ויחזרו לדרך הטובה בע"ה.

מחשבות שעולות בענין זה: אנו חיים בתקופה מדהימה. בכל שבוע קורים דברים אדירים – מול איראן, מול ארצות הברית ורוסיה, ובעצם מול כל העולם. העולם כולו מעריך את מדינת ישראל. האור הגדול של התקופה עלול לסנוור. על כן חשוב שיהיה כוחות שמתנגדים לאור הגדול ומחשיכים אותו. יש לכך תפקיד כפול.
ראשית – כדי שלא נהיה מסונוורים מהאור, ונוכל להנות ממנו, צריך להקטין מעט את האור. הקטנת האור נעשית על ידי אלו בקוראים "ושנאת" במקום "ואהבת".
שנית – אם כולם אומרים דברים זהים, ואין מי שאומר אחרת – עלולים להגיע לטעויות. כשכולם מדברים על אהבה, צריך מישהו לדבר על שנאה. כך אנו מוכרחים לבדוק את עצמנו ולברר את דרכנו. גם "ואיבת" זה חלק מהפנים של התורה וזה מוסיף משהו בתורה – מוסיף בירור ודיוק של הדרך.
ההלכה נקבעת על פי "אחרי רבים להטות". על פי הרוב בדווקא, ולא כאשר כולם אומרים אותו דבר. סנהדרין שאומרים כולם "חייב" – אי אפשר לחייב את הנידון. צריך שיהיה מישהו שיגיד ההיפך, כדי שיהיה אפשר לחייב. אם אין מי שאומר "טמא", גם הטהור איננו שלם ומבורר.
גם מי ששונא – הוא חלק ממ"ט הפנים, חלק מהדגלים של עם ישראל. הם מדלגים על האמת, אומרים טעויות ודברים בוטים – אך הם חלק מהמחנה. רבים מהם רוצים את טובת ישראל, וטועים לחשוב שזו הדרך להיטיב.

יש בדברים אלו גם הכנה לחג השבועות.

עם ישראל ראה את המלאכים מסודרים לדגליהם – כשבאנו לקבל את התורה. הדגלים הם הכנה למתן תורה. כדי שהתורה תופיע בצורה שלמה – צריכים את כל מ"ט הפנים של התורה. עלינו לדעת שגם הדברים ההפוכים לאמת – הם חלק מפנים ועלינו לקשור אותם אל השורש ולרומם אותם.

מתן תורה היה אחר מ"ט ימים. מ"ט זו הבחינה של כל המציאות. אנו הולכים צעד אחר צעד, ומתקנים מדרגה אחר מדרגה. אחר מ"ט הפנים מגיעים לשער החמישים – שהוא מעל מ"ט הפנים. הוא כולל את כל המציאות ועושה אותה לאחד. שער החמישים כולל את כל המציאות והוא שמאפשר לכלול גם את המתנגדים לקדושה בתוך מחנה ישראל.

כל אחד ואחד מאיתנו צריך לדעת שיש לו דגל – יש לו תפקיד, ומתוך כוונה לשם שמים צריך למצוא את תפקידו. כל אחד שייך למחנה, כל אחד רצוי ואהוב, וכולם יחד "כאיש אחד בלב אחד", בונים את מחנה ישראל ומקבלים את התורה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

---

¹ יש להיזהר מלומר על אדם או תנועה מסויימת שהם "ערב רב". מהרח"ו בהקדמתו לשער ההקדמות אומר שבין ה"ערב רב" יש גם ראשי ישיבות, שאוחזים ספר תורה בידיהם, ובכל זאת הם "ערב רב". על כן יש להיזהר מזיהויים כאלה ואחרים, שכל הפוסל במומו פוסל.

תגובה אחת

1. יגאל גרנביץ הגיב:

   כ״ב באייר ה׳תשפ״ב – 23/05/2022 בשעה 12:17

   בה"י

   לרב יהושע שלום רב ,

   הדגל מהפך את גומל הדלים לדל גומל בחינת תנו עוז לאלוקים .

   וזה מה שעם ישראל בקש וקבל

   יגאל גרנביץ

   הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *