לחיות עם פרשת השבוע – בין "ויקח קרח" למתנות כהונה
בשיחה לפרשת שלח עסקנו בפרשיות שבאו לאחר חטא המרגלים, ובקשר שלהם לחטא המרגלים ולתיקונו. גם השבוע נעסוק בפרשיות שבאות לאחר שמסתיים סיפורו של קרח, וננסה לבאר את הקשר שלהם לקרח ומה אנו יכולים ללמוד מהן לחיינו.
בשני נושאים עוסקת התורה לאחר פרשיית קרח ועדתו.
א. שמירת המשכן (במדבר י"ז, כ"ז, – י"ח, ה'):
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רש"י מדגיש כי האחריות לשמירה על המקדש מוטלת על הכהנים:
תשאו את עון המקדש – עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע.
הכהנים אחראים על השמירה במקדש, שלא יכנסו אליו זרים. בהמשך יש דיבור גם אל הלויים (במדבר י"ח, ו'-ז'):
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.
ב. פרשת מתנות כהונה (במדבר י"ח, ח'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.
ובהמשך מפרטת התורה את מתנות הכהונה שמקבלי הכהנים מאת בני ישראל.
מהו הקשר של פרשיות אלו לקרח?
רבים עומדים על פשרן של המילים הפותחות את הפרשה (במדבר ט"ז, א'):
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.
מה לקח קרח? רש"י מסביר שהוא לקח את עצמו, התרגום מתרגם "ואתפליג", ועדיין יש מקום להעמיק בכך.
בשבוע שעבר עסקנו בשיחת מוסר בצורך של האדם לחיות בעולם כשותף, ולא כלקוח1. קרח חי בתחושה של "ויקח". הוא לקוח בעולם, והוא כל הזמן חושב מה הוא יכול לקבל. הוא לא מוכן לתת את חלקו, להיות שותף בבנין ובעשיה, אלא רק "ויקח".
האר"י אומר שקרח הוא משורש נשמתו של קין. קין הוא לשון קנין, ו"קיחה איקרי קנין" (קידושין ב' ע"א). הכל מגיע לו, הוא רוצה לקנות ולקחת מהעולם ככל יכולתו. חטאו של קרח נעוץ במילה "ויקח". לחיות בעולם כלקוח – זהו חטא.
המדרש מתאר בהרחבה איך קרח ראה את מתנות הכהונה כ"צ'ופר" של הכהנים (ילקוט שמעוני תהלים, רמז תרי"ד):
"ובמושב לצים לא ישב", זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כנס עליהם כל ישראל והקהיל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר: אלמנה אחת בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, בקשה לחרוש, בא משה ואמר לה: "לא תחרוש בשור וחמור יחדו". באת לזרוע, בא משה ואמר: "שדך לא תזרע כלאים". באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחי לקט שכחה ופאה. עשתה גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, מיד עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהם ולהינות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן לקחת הבכורות, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך", הצדיקה עליה את דין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה, אמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה אין לי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטן ואוכלתן, כיון ששחטה אותן א"ל תני לי הזרוע הלחיים והקיבה, אמרה אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, אמרה הרי הן עלי חרם, אמר חרם כלה שלי היא שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא ובנותיה. אריך כדין הוי כולהון עבדין ותולין בהקב"ה (אמר: כך כולם עושים ותולים בקב"ה).
קרח מבין שאם הכהנים מקבלים מתנות כהונה, הרי זה משום שיש להם זכויות יתר. כך הוא רואה את העולם. במבט של לקיחה ושל קנין. על כן הוא טוען, שאין זה הוגן שהכהנים מקבלים כל כך הרבה מתנות. עדיף לתת את המתנות לכאלו שזקוקים להן יותר, כאותה אלמנה עניה ומסכנה.
נקודה נוספת שטען קרח (במדבר ט"ז, ג'):
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.
ר' צדוק עומד על כך שהמשפט שקרח אומר הוא משפט שיש בו אמת. יש צד שאכן כל העדה כולם קדושים. המשפט הזה לא יכול להיכתב בתורה אם הוא כלל לא נכון.
קרח מדגיש שכולם שוים. יתכן שהדברים קשורים למה שאמרו שנים מגדולי החסידות, האדמו"ר בעל התניא ור' צדוק הכהן מלובלין, שקרח הוא בחינת "עיגולים". משמעות הענין קשורה לעניינים עמוקים בפנימיות התורה, שלא נעמוד עליהם כאן. ננסה לעמוד על הבנה פשוטה של הדברים. עיגול זו צורה המבטאת את דברי קרח: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". בעיגול כל הנקודות נמצאות במרחק שוה מן המרכז. אין נקודה שקרובה יותר או משמעותית יותר מנקודה אחרת. כולם שווים. בנוסף, עיגול הוא צורה אינסופית. ההולך על העיגול לא יכול לעצור בנקודה מסויימת. על כן הגלגלים הם עגולים, כדי שיתגלגלו בלא עצירות והפרעות… בנוסף, המעגל היא צורה סגורה. אמנם יש כאן מעגל אינסופי, אך הוא סגור.
אלו שתי הנקודות של קרח.
א. כולם קדושים, כולם שווים, אין מישהו בעם ישראל שיש לו מעלה על חבירו.
ב. סגור. בחי' "ויקח". קרח סגור בתוך עצמו, והוא רק מקבל ולא נפתח לתת שפע לעולם שמחוץ לו.
זוהי הסתכלותו של קרח שהובילה אותו לאבדון.
בהתבוננות בסיומה של הפרשה, יתבארו הדברים בצורה משמעותית.
בשמירת המקדש יש שני עניינים הבאים כנגד מבטו של קרח על העולם.
א. יש מדרגות בקדושה. הרצי"ה קוק זצ"ל היה חוזר ומדגיש, שיש מדרגות בקדושה. בקרח יש בלבול בענין המדרגות שבקדושה. פרשת שמירת המקדש מסדרת את המדרגות בעם ישראל: יש כהנים, יש לויים ויש ישראלים. לכל אחד יש רשות להיכנס למקדש לתחומו, ואל לו לעבור אותו. לכל אחד יש תפקיד במקדש, וגם המתנות שהוא מקבל הן על פי תפקידו ומדרגתו.
כשם שיש בעולם מדרגות – דומם, צומח, חי, מדבר – כך גם בעם ישראל. כך מסביר החבר למלך הכוזרים (כוזרי א', ק"ב-ק"ג):
אמר הכוזרי: ומדוע לא נתנה התורה כהישרה לכל בני האדם? וכי לא היה זה ראוי יותר לחכמה האלוהית?
אמר החבר: וכי לא היה ראוי יותר כי יהיו כל בעלי החיים מדברים? אם כך אתה אומר, שכחת מה שהקדמתי לך על הירושה בקרב צאצאי אדם הראשון. בראשונה, אמרתי, חל הענין האלוהי על יחיד בכל משפחה, שהיה גרעין האחים וסגולת האב. הוא שהיה מקבל האור ההוא, וכל האחרים לא היו כי אם כקליפות ולא קבלו אותו האור. עד שבאו בני יעקב, שכולם היו סגולה וגרעין, ונבדלו משאר בני אדם בתכונות אלוהיות שעשאום כאלו לבני מין אחר מלאכי…
יש בעלי חיים ויש בני אדם. לכל אחד יש צורה שונה ותפקיד שונה. מדוע לא יהיו כולם בני אדם? מדוע לפיל יש אף ארוך, ולג'ירפה צואר ארוך? היופי של הבריאה נובע מהגיוון, מכך שלא כל הבריות שוות. לכל בריה יש כלים למלא את תפקידה בצורה הטובה ביותר. האדם נברא כדי לרומם את המדרגות שתחתיו לגבוה, לשם ה'. המדרגות יוצרות שאיפה של האדם להתקדם, יוצרות בחירה חופשית ויכולת לעבוד ולתקן את המידות. יש מדרגות שאדם נולד עימן, ויש מדרגות שאדם רוכש במהלך חייו. אך לא כל הבריות שוות.
הבריאה נמצאת כל הזמן בתהליך, וזו המשמעות של המדרגות. העולם לא עומד על נקודה אחת שבה נברא, אלא הולך ומתקדם, על ידי האדם שמופקד לרומם את כל המדרגות שמתחתיו. אם כולם שוים וקדושים – אין לאן להתקדם.
הרב קוק מסביר (אורות עמ' ל"ב), שמשרשו של קרח יצאה לאחר מכן הנצרות. המחשבה שניתן על ידי אמירת מילה אחת לעוף אל העולם הבא, בלי עמל ובלי מצוות – זוהי הנצרות. אין לאדם אחריות על העולם, יש יאוש מיכולתו של האדם להתמודד ולתקן. זוהי דרכו של קרח. כולם קדושים – עכשיו, בלי צורך ויכולת להתקדם.
קרח הוא בחי' העיגול כשלעצמו, בלי קו ישר שהולך ומתקדם אל האינסוף. אדם שהולך במעגל, יכול ללכת אלפי קילומטרים – ולהישאר במקום אחד. כך הוא העולם ללא מדרגות. האדם חי ופועל – אך אין לו לאן להתקדם.
גם שמירת המקדש וגם מתנות הכהונה מלמדות שיש מדרגות. כל אחד נותן מתנות או מקבל מתנות על פי המדרגה שלו בעם ישראל.
ב. נקודה נוספת, העולה משמירת המקדש – האם החיים הם זכות או חובה? האם האדם הוא לקוח של העולם או שהוא שותף לעשיה ולבנין?
ראינו את דברי רש"י ביחס לכהנים. הכהנים אחראים שזרים לא יכנסו למקדש.
ביחס ללויים אומר רש"י:
לכם מתנה נתנים – יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר "לה'", כמו שמפורש למעלה: "לשמור משמרת" – גזברין ואמרכלין.
התפקיד של הלויים הוא חובה המוטלת עליהם.
לכאורה, לוּ היינו נשאלים מי אמור להיות אחראי על כך שזרים לא יכנסו למקדש, ומי אשם במקרה שזר נכנס למקדש, מה היתה תשובתנו? לכאורה – כל אדם אחראי על עצמו. הזר צריך להיזהר שלא להיכנס למקומות שאסור לו להיכנס אליהם. אך התורה איננה אומרת כך. הכהנים הם האחראים והם נושאים את עוונם של הזרים שנכנסים למקדש. ככל שאדם עולה למדרגה גבוהה יותר – מוטלים עליו חובות גדולים יותר. להיות כהן זו אחריות, ולא זכות שמקנה מתנות חינם. התורה איננה פונה לעם ישראל ואומרת להם שיזהרו מכניסה למקדש. הפניה היא אל הכהנים, משום שבמדרגתם העליונה – הם אחראים על קדושת המקדש.
קרח לא הבין את הענין הזה. הוא חשב שאין משמעות למדרגות השונות, וכולם שווים. ובעיקר – הוא חשב שלהיות כהן זו זכות ולא חובה המטילה אחריות.
קרח לא הבין שהחיים הם שליחות, ואדם צריך לשאול את עצמו מה הוא יכול לתת בשליחותו, ולא כמה הוא יכול לקבל יותר ויותר מן העולם. אל מול "ויקח קרח", עומדות "מתנות כהונה". השורש נת"ן מופיע ארבע עשרה פעמים בפרשיה זו (במדבר י"ח, ו'-ל"ב):
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם. זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ. וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב. כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן. מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ.
התנועה הנפשית האלוקית היא תנועה של נתינה. כל אחד נדרש לתת, וגם מה שלוקחים – זו בעצם נתינה. "לקחתי את הלויים – לכם מתנה נתונים".
פעמיים מופיעה בפרשיה המילה "והנה". רש"י מפרש (במדבר י"ח, ח'):
ואני הנה נתתי לך – בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד'): "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך: כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן, לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן.
רש"י מביא משל, אך המשל לא מסביר את השמחה. נראה שרש"י מלמד שהנתינה היא המשמעותית. זוהי תפיסת עולם של נתינה. ונתינה זו צריכה להיות בשמחה, מתוך ההבנה שהיא צורת הסתכלות על העולם. "הנה" הוא לשון שמחה, וגם לשון שליחות, כמו במילה "הנני".
מתנות כהונה מבטאות את העובדה שהאדם בא לעולם בשליחות, והוא נדרש לתת מעצמו – ובשמחה.
הערעור של קרח נובע מתפיסת עולם, שהמתנות הן זכויות יתר של הכהנים. כנגד זה אומרת התורה: "הנה נתתי לך". גם החובות צריכות להיעשות בשמחה, מתוך תחושת השליחות.
כנגד העיגול שמבטא את קרח, יש נתינה, הפורצת את המעגל. הנתינה יוצרת ערוץ פתוח בין האדם ובין העולם, ועל ידי הנתינה מרומם האדם את כל העולם.
כשאדם נותן מתנה לכהן – מתבואתו, מבניו (פדיון הבן) וכדומה – אין זה רק פרנסה לכהן. הנתינה לכהן משתפת את הקב"ה ואת הכהנים בתוך חיי החולין של האדם. חלק מממונך שייך לכהן, שייך לקדושה.
גם מעשר שני, הנאכל על ידי הבעלים בירושלים, מלמד על כך. חלק מהתבואה שלך שייכת לירושלים. התבואה שלך קדושה, ואתה גם מתקדש בכך.
העומק של מתנות כהונה הוא לשתף את הקב"ה במציאות החיים של האדם. זוהי זכות עצומה לאדם, שהוא יכול לתת חלק מממונו לכהנים – ובעצם לקב"ה. זוהי התשובה לקרח. קרח רואה את העולם כמקום של זכויות ושל לקיחה, והתורה אומרת שהעולם הוא מקום של חובות ושל נתינה.
מפורסמים דבריו של הרב דסלר – אין זה נכון לומר שכשאוהבים נותנים, אלא כשנותנים – אוהבים. הנתינה יוצרת קשר ואהבה.
דברים אלו קשורים גם לאירועים שעברו עלינו השבוע.
עלינו לשאול את עצמנו, כיצד אנו תופסים את מקומו של הציבור הדתי בתוך עם ישראל. האם אנו עיגולים או קו?
עיגולים, פירושו שאנו מגזר דתי לאומי, ויש לנו שליחות שלנו, אנחנו הולכים לצבא, וסופרים את הכיפות בקורס טיס, בקורס קצינים ובכל מקום. האמירות הללו הן אסון. לשם מה חשוב לדעת כמה "סרוגים" סיימו קורס טיס? זוהי סגירות בתוך המעגל של עצמנו.
כך גם ביחס להתיישבות. האם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא שלנו, של המגזר שלנו?
אם לא נבין שההתיישבות היא ערך כלל ישראלי – לא נצליח לשמור עליה. אנו צריכים להבין בעצמנו, ומתוך כך להסביר כלפי חוץ, שההתיישבות היא ערך חשוב לעם ישראל כולו. אנו צריכים לשתף בבנין ההתיישבות את כלל עם ישראל, ולא רק את הציבור הדתי הנסגר בתוך ישוביו. אם ההתיישבות שייכת למגזר מסויים – לא נצליח לשמור עליה, חלילה.
אנו צריכים להיות בחי' קו – להיות בנתינה, לצאת החוצה, להסביר ולתת, בלי הפסקה. אם נהיה סגורים בתוך העיגול של עצמנו, אנחנו נהיה כמו כדור. ומקובלנו, שכאשר רואים כדור – בועטים בו… אולם אם נהיה כמו קו שפורץ את המעגל הסגור אל האינסוף – נוכל לפעול למען ארץ ישראל. זו גם התשובה מול בג"ץ. אם עם ישראל כולו יחוש שהתיישבות היא שלו – גם הבג"ץ לא יוכל לפנות ישובים. אנו צריכים לפנות לעם ישראל, וכך לבנות את הארץ לגאולה שלמה בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 ראה על כך בספר "לחיות עם פרשת השבוע", ח"ב עמ' 298. וכאן.