לחיות עם פרשת השבוע – האבן הראשונה בבית המקדש
5
אנו מסיימים את "זמן קיץ" ואת שנת הלימודים בישיבה, ויחד עם זאת מתחילים ספר חדש – חומש דברים.
נתבונן בדבריו של רש"י בתחילת פירושו לספר דברים, ונשוה זאת לדבריו בפתיחת כל החומשים.
כך פותח רש"י את פירושו לחומש בראשית:
בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות י"ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
ובחומש שמות:
ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ'): "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".
ובחומש ויקרא:
ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו'): "וקרא זה אל זה", אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כ"ג): "ויקר אלהים אל בלעם".
ובחומש במדבר:
וידבר… במדבר סיני באחד לחדש – מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.
ובחומש דברים:
אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.
בארבעה חומשים – בראשית, שמות, במדבר ודברים מזכיר רש"י את ישראל, את חבתן, כבודם ומעלתם. רש"י מלמדנו שהתורה היא בשביל ישראל. ישראל קדמו לתורה, והתורה באה בשביל ישראל. ישראל הם מושג עליון. "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה". דברי סופרים – תורה שבעל פה שהיא יצירה של עם ישראל, חביבים יותר מן התורה שבכתב שבאה אלינו מן השמים.
בהסתכלות רגילה נראה להיפך. התורה נראית בעינינו הדבר הגדול והעליון. אך רש"י מדגיש שהתורה באה בשביל ישראל. פרשת בראשית נכתבה למען ישראל, משום (תהלים קי"א, ו'): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם".
ה"שפת אמת" מבאר את פתיחתו של רש"י לחומש ויקרא (ויקרא, תר"ס):
בפסוק "ויקרא אל משה", אמרו חז"ל: לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה, ולנביאי האומות כתיב: "ויקר". הענין הוא, כי בני ישראל מיוחדים בעצם אל הנבואה. וזהו הקריאה, לומר כי מיוחדת הנבואה אליו. אבל לבלעם כתיב: "ויקר", שנדבר עמו בדרך עראי ובמקרה.
הקריאה למשה, שהיא לשון חיבה, באה משום שמשה הוא נביאם של ישראל, וישראל "מיוחדים בעצם" לענין הנבואה. גם כאן, החיבה אל משה באה מצד מעלתם של ישראל.
בדבריו של רש"י, על חבתן של ישראל, יש חידוש. היינו יכולים לחשוב שלא כך הוא הדבר, ועל כן רש"י מדגיש זאת, לבל נטעה.
בראשית: לכאורה, סיפור הבריאה בספר בראשית לא שייך בצורה מיוחדת לישראל. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". הטבע נברא, והוא שייך לאומות העולם כשם שהוא שייך לישראל. כך ניתן לחשוב. רק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות י"ב, ב') – זו מצוה המיוחדת לישראל. אך הטבע שייך לכלל הנבראים.
על כן אומר רש"י, שאין זה כך. גם הדברים שנראים לנו "נחלת גויים", מגיעים לעולם דרך עם ישראל. ההסתכלות על הבריאה מיוחדת לישראל. זו הסתכלות של נבואה – מהי מטרת הבריאה, מה אנו צריכים להפיק מהבריאה העומדת לפנינו. גם "בראשית ברא" – נאמר לישראל בצורה מיוחדת.
שמות: ניתן היה לחשוב, שבחומש שמות אין אנו קוראים על "חבתן של ישראל". הירידה למצרים היא דבר שלילי, "כתם" בהסטוריה של עם ישראל.
כדי שלא נחשוב כך, אומר רש"י מיד בפתיחת החומש: "חזר ומנאן… להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים". יש לעם ישראל תפקיד ושליחות. הירידה למצרים היא חלק מהתפקיד של עם ישראל. במיצרים של מצרים עם ישראל רוכש תכונות ויסודות שילוו אותו בתפקידו במהלך ההסטוריה. גם הדברים הקשים, הגלות והשעבוד – הם חלק מהחיבה שיש לקב"ה על ישראל.
ויקרא: חומש ויקרא מפרט את מצוות הקרבנות, ומצוות רבות נוספות המוטלות על עם ישראל. היינו יכולים לחשוב. שהמצוות הן חובה המוטלת עלינו בעל כרחנו, עול ש"נפל" עלינו מן השמים, ואנו נאלצים לעשותו.
אולם רש"י מלמדנו, שלכל הציוויים קדמה קריאה. לא נאמר: "וידבר ה' אל משה, צו את בני ישראל". אלא (ויקרא א', א'): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ה' קורא למשה לפני שהוא מדבר אליו. הקריאה מלמדת, שהדיבור הבא אחריה איננו ענין "טכני". יש קריאה שקודמת לדיבור. הדיבור נובע מקשר אינטימי עמוק שבין הקב"ה ומשה רבינו. מתוך הקשר הזה מצוה ה' את משה ואת בני ישראל בכל המצוות. המצוות אינן "עול", אלא צורת חיים עליונה, שעל ידה אנו מוציאים אל הפועל את מהותנו. הקשר של משה ושל ישראל לקב"ה, מתבטא בקריאה שקורא ה' למשה. קשר זה הוא שהוליד את מעשה המצוות. ה' קורא לנו ובכך אומר לנו: אני קשור אליכם ואתם קשורים אלי. מתוך הקשר הזה, אתם מקבלים כח לחיות חיים נכונים, שמבטאים את עומק הקשר.
במדבר: המדבר הוא מקום שלילי, ועם ישראל נאלץ לשהות בו ארבעים שנה כעונש על חטאיו. בהסתכלות רגילה נראה שהמדבר לא מבטא את החיבה של הקב"ה לישראל.
מיד בפתיחת החומש מדגיש רש"י, שגם כאן מתגלה "חבתן של ישראל". גם במדבר יש לעם ישראל שליחות. אין זה "חור שחור" שאנו רוצים למחוק מהעבר. התקופה של המדבר, עם כל הקשיים שהיו בה, נתנה לעם ישראל כוחות ודרך הסתכלות על העולם. המדבר לא בא בדיעבד. במציאות שבה עם ישראל היה – זה הסדר הנכון של החיים. על כן ה' מונה את ישראל במדבר, כדי לומר שלכל אחד יש ערך, שם מיוחד בתוך המספר הכללי של עם ישראל. כל אחד הוא בעל תפקיד מיוחד שהוא צריך להוציאו אל הפועל, וזה מתגלה "במדבר".
דברים: חומש דברים כולל תוכחות קשות של משה לעם ישראל. ניתן היה לחשוב, שמשה מוכיח את ישראל מתוך כעס וטינה שיש לו כלפיהם.
מלמדנו רש"י, שבתוך התוכחות מקפיד משה על "כבודן של ישראל". על כן הוא אומר את התוכחה בצורה מרומזת ולא מפורשת. התוכחה חשובה כדי ללמוד מן הכשלונות, ולהפוך אותם להיות מנוף להתקדמות. על כן בתוכחתו לא בא משה להשפיל את ישראל ולהראות את חסרונותיהם. אדם מושפל לא יכול לעשות דברים גדולים. משה שומר על כבודם של ישראל, משום שמטרתו היא התיקון וההתגדלות של עם ישראל בעקבות התוכחה.
בכל אחד מן החומשים היינו יכולים לחשוב שאין זה המקום המתאים ללמדנו על חבתן וכבודן של ישראל. ועל כן רש"י שב ומדגיש בכל פעם – גם הקשיים, גם הנפילות, גם הטבע וגם המצוות והתוכחות – הכל בא מתוך החיבה הגדולה של הקב"ה לישראל.
אנו נמצאים בימים אלה בעיצומם של תשעת הימים. אנו נוהגים מנהגי אבלות. אלו ימים של תוכחה, לכאורה. אנו מרגישים את החורבן, הגלות והקושי.
אך אל לנו להישאר רק בקשיים. עלינו לדעת, שחבתן של ישראל גרמה גם את הצרות והקשיים. המיצרים של "ימי בין המיצרים", הם כמו המיצרים של ישראל "הבאים מצרימה". כשם שבמצרים מנה הקב"ה את ישראל משום חבתן, כך גם ימי בין המיצרים הם חלק מהחיבה של הקב"ה לישראל.
בימים אלה אנו צריכים לזכור שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ובעיקר – מאמין בנו. הקב"ה נותן לנו כוחות. לכל אחד ואחד מאיתנו יש שם, שמלמד שהקב"ה מחבב אותו. הקב"ה נתן לכל אחד תפקיד, ויחד עמו את הכוחות למלא את התפקיד בצורה הטובה והגדולה ביותר. אם רק יאמין האדם בעצמו – יוכל למלא את תפקידו בצורה גדולה. אל לנו לראות ימים אלו כימים של יאוש, של אמירת "אין סיכוי". אדרבה, אלו ימים של תקוה גדולה, ושל הכרת האמון שהקב"ה נותן לנו.
הדברים הללו נכונים תמיד, ובמיוחד בדור שלנו. הזכרנו פעמים רבות, שאנו חיים בדור מופלא. בכל יום אנו פוגשים מציאות חדשה, "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג', כ"ג). בדור המופלא הזה, חשוב להדגיש שוב ושוב את "חבתן של ישראל".
אנו קוראים השבת את פרשת דברים, שמלאה בתוכחות לישראל. בתוך הפרשה אנו מזכירים את "איכה" (דברים א', י"ב): "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". אף על פי כן, אנו צריכים לזכור שהמגמה של התוכחות ושל החורבן איננה העונש. גם התוכחה באה משום חבתן וכבודן של ישראל. אנו צריכים לצאת מהפרשה עם ההבנה של "כבודן של ישראל".
הבנה זו עולה מדברי ה"שפת אמת" על דברי רש"י בתחילת חומש שמות (תרל"ז):
ברש"י: חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים… ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי' על ידי שנאה ח"ו. רק מאהבה, כמו שאמרו במדרש: "ואוהבו שחרו מוסר" כו'. וזה להודיע חיבתן כו'.
מדוע כאן חשוב להזכיר את חבתן של ישראל? מפני שכאן מסופר על הירידה לגלות. חשוב להדגיש שהגלות לא באה מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה. האוהב מוכיח את אהובו. התוכחה והמוסר מלמדים על אמון. מוכיחים אדם כאשר מאמינים ביכולת שלו לתקן בצורה גדולה ועליונה. זו המגמה של הגלות, של התוכחה שבחומש דברים, ושל חורבן הבית שאנו מציינים בימים אלה.
אנו צריכים לחוש בחסרון הגדול של המקדש, לכאוב את הצורה שבה עם ישראל מופיע, לכאוב את התורה המושפלת.
הכוזרי מבאר שהמקדש הוא הלב של עם ישראל. כשהלב פועם, כל הגוף חי. כשהלב מפסיק לפעום – הגוף כולו מתפורר. כך אנו בגלות, אומה מתפוררת.
אולם, מצד שני, אנו כבר בתחילת הדרך של הגאולה, של בנין בית המקדש. הרמב"ם בדבריו על מצות בנין בית הבחירה, מזכיר את כל המקומות שהיה בהם המשכן1. כל התהליך שהוביל לבנין בית המקדש הוא חלק מבית המקדש. כך גם בבנין הבית השלישי. כל מה שהוביל לבנין הבית הוא חלק מהבית. אנו נמצאים עכשיו בתקופה של ההכנה לבנין בית המקדש.
בספר הכוזרי כותב (ה', כ"ז):
כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.
בנין ירושלים תלוי בכיסופים של עם ישראל לבנייתה.
ככל שמדרגתו של עם ישראל תהיה עליונה יותר, ככל שהאחדות בקרבנו תהיה גדולה יותר – כך ירד אלינו בית המקדש כפרי בשל, כפשוטו או כמדרשו. בית המקדש הוא תוצאה של המצב של עם ישראל. המצוה לבנות את בית המקדש מתחילה בכך שנהיה מוכנים לבית המקדש. במוכנות נפשית, בהבנה מהו בית המקדש, ובעיקר – בכך שכל עם ישראל יהיה מאוחד וירצה את בית המקדש. אם רק חלק אחד, ציבור אחד מעם ישראל רוצה את בית המקדש – אין בכך די.
אנו צריכים לחבר את כל עם ישראל אל הכיסופים לבית המקדש. הכיסופים יבואו מתוך ההבנה כמה חשובה האחדות של עם ישראל, שמופיעה במקדש. כמה חשובים לנו הקרבנות, שכל עם ישראל מקריב כאחד. בית המקדש לא יכול לבוא בלי שיש אחדות עמוקה בעם ישראל. זה השלב הראשון. מי שרוצה להיות שותף בבנין בית המקדש – זו האבן הראשונה שעליו להניח – האחדות.
אחדות מתחילה בחיים הפשוטים, בכך שאנו מוחלים למי שפגע בנו, בכך שאנו נמנעים מריב ומדון, מטינה וקנטרנות. מתוך כך באים לאהבת ישראל כללית, לאחדות בכלל עם ישראל, "כאיש אחד בלב אחד".
על גבי האחדות יבוא התיקון המוסרי, השיבה לתורה ולמצוות, לאהבת ה' ויראתו. כשנהיה מוכנים – הקב"ה כבר ידע איך להביא אלינו את בית המקדש. איננו יודעים איך ייבנה בית המקדש, אך אנו יודעים מה אנו יכולים לעשות כדי לקרב זאת – להתאחד, ולהיות באהבת חינם.
אלו הדברים שבע"ה יהיו חלק מבנין שנזכה לראותו במהרה בימינו, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' הל' בית הבחירה פ"א, ועי' במצוה ברה ח"ב מצוה כ' עמ' ט"ז, והערה 11.
בימים אלה אנו צריכים לזכור שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ובעיקר – מ א מ י ן בנו.
כך הסברתי את סיום "מודה אני" שאנו אומרים כל בוקר , "רבה אמונתך" אמונת בוראינו בנו אחרת ח"ו לא היינו מתעוררים היום .
כנ"ל בסוף מזמור לתודה " כי טוב ד לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו".