לחיות עם פרשת השבוע – הכלל ואני
5
בתחילת הפרשה יש שתי פרשיות של אמירה – פרשת מקרא ביכורים ופרשת וידוי מעשרות.
מקרא ביכורים (דברים כ"ו, א'-י"א):
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
וידוי מעשרות (דברים י"א, י"ב-ט"ו):
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
שתי הפרשיות הללו סמוכות לזו לזו, ובשתיהן יש וידוי של האדם. חז"ל קשרו פרשיות אלו זו לזו.
בסוף מסכת מעשר שני דרשו חכמים את פסוקי וידוי מעשרות (פ"ה מ"י-י"ב):
"בערתי הקודש מן הבית", זה מעשר שני ונטע רבעי. "נתתיו ללוי", זה מעשר לוי. "וגם נתתיו", זו תרומה ותרומת מעשר. "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה… "מן הבית", זו חלה.
"ככל מצותך אשר צויתני", הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. "לא עברתי ממצותיך", לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. "ולא שכחתי", לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.
"לא אכלתי באני ממנו", הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתוודות. "ולא בערתי ממנו בטמא", הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתוודות. "ולא נתתי ממנו למת", לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים. "שמעתי בקול ה' אלהי", הבאתיו לבית הבחירה. "עשיתי ככל אשר צויתני", שמחתי ושימחתי בו.
הרמב"ם מעתיק את דברי המשנה להלכה, בתוספת (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פי"א הט"ו):
…"לא עברתי ממצותיך", שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. "ולא שכחתי", שלא שכח מלברכו ומלהזכיר שמו עליו. "לא אכלתי באוני ממנו, הא אם אכלו באנינו אינו מתודה. "ולא בערתי ממנו בטמא", הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה. "ולא נתתי ממנו למת", שלא לקח ממנו ארון ותכריכין, ולא נתנו לאוננים אחרים. "שמעתי בקול ה' אלהי", שהביאו לבית הבחירה. "עשיתי ככל אשר צויתני", ששמח ושימח בו שנאמר: "ושמחת בכל הטוב".
הרמב"ם מוסיף מקור לכך שיש לשמוח בעת אכילת המעשרות, מן הפסוק האחרון בפרשת מקרא ביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'…". והרי פסוק זה נאמר על ביכורים, וכיצד קושר אותו הרמב"ם למעשרות? הרמב"ם הבין, שחז"ל קשרו את שתי הפרשיות, והמקור לכך שיש לשמוח בעת אכילת המעשרות נמצא בפרשת מקרא ביכורים, שבה נאמרה השמחה במפורש.
בתנחומא דרשו על מצות הביכורים:
יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'".
המקור לכך שאדם שמביא ביכורים צריך לבקש רחמים על ישראל ועל ארץ ישראל, הוא בפסוק מפרשת וידוי מעשרות. הבינו חכמים ששתי הפרשיות הללו הן מעין פרשה אחת, וניתן ללמוד מזו על זו.
בפרטי ההלכות שונות פרשיות אלו זו מזו. מצוות הביכורים חלה ברגע שהפירות מבכירים – מתחילים להבשיל. מצוות המעשרות חלה בעת גמר מלאכתם של הפירות, לאחר המירוח – לאחר שנעשתה ערימה מסודרת מן התבואה לאחר שנקצרה. אולם, חז"ל קשרו את הפרשיות זו לזו, ויש להבין את משמעות הדבר.
בכל פרשה בפני עצמה אנו מוצאים תהליך מיוחד.
פרשת ביכורים מתארת אדם היורד לתוך שדהו, רואה פרי שהבכיר ומסמן אותו. לאחר מכן הוא מביא את הפירות לירושלים, עומד בפני הכהן, ומתאר את הירידה למצרים והיציאה ממנה. יתכן שהאדם הזה חי מאות שנים לאחר יציאת מצרים, ובכל זאת הוא מתאר את ההיסטוריה כאילו הוא היה חלק מיציאת מצרים. ולבסוף הוא אומר:
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
התוצר של כל התהליך מיציאת מצרים ועד היום, מופיע בפרי הזה שהבאתי אל הכהן.
ניתן לראות זאת כאילו הפרי מדבר בפני הכהן, ומספר מנין הוא הגיע. התאנה אומרת שהיא באה מעץ שצמח באדמה שעם ישראל הגיע אליה לאחר שיצא ממצרים. זהו תיאור של תהליכים שעברו על כלל ישראל, שמתבטאים בסופו של דבר בפרט – באדם הפרטי ובפירותיו.
זוהי בחינה של "כלל הצריך לפרט". הכלל הגדול של עם ישראל היוצא ממצרים, מתבטא בפרט. הכלל הוא בחינה של עץ. אם לא צומחים על העץ פירות – הרי הוא לא יוצא אל הפועל. אם הכלל לא מופיע בסוף באדם מסויים שמגדל את פירותיו באדמה שנתן לו ה' – הכלל נשאר מנותק וללא קיום.
האדם סוקר את התהליכים ההיסטוריים שעברו על הכלל, אך מסיים בכך שהכלל מתבטא בי, באדם הפרטי המגדל את פירותיו בשדהו.
בפרשת מעשרות יש תהליך הפוך.
וידוי המעשרות מתאר את פעולותיו של האדם הפרטי, ואת המצוות שהוא קיים בפירותיו – שמר על טהרת הפירות, נתן את המעשרות למי שצריך. בירושלמי אומרים (מעשר שני פ"ה ה"א):
אית תניי תני: כל המצות שבתורה מעכבות, ואית תניי תני: כל המצות שבפרשה מעכבות.
יש דעה שכל מצוה שבתורה מעכבת, ומי שעבר עבירה אינו יכול לומר את וידוי המעשרות. הפרשה נאמרת בלשון יחיד, ומתארת את האדם הפרטי ואת מעשיו. בסיום הפרשה מוסיף המתודה פסוק כללי:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
זהו "פרט הצריך לכלל". הפרשה מתחילה בפרט, אבל מודגש כי פרט שאיננו שייך ומחובר לכלל – אין לו קיום.
הביכורים הם "כלל הצריך לפרט", והמעשרות הם "פרט הצריך לכלל". אלו הן שתי בחינות הפוכות, ושתיהן נדרשות.
הביכורים היא מצוה השייכת לכלל. הפירות מתחייבים בביכורים כשהם עדיין על העץ, מחוברים לאדמה. האדמה היא בחינת הכלל.
מעשרות היא מצוה השייכת לפרט. מתחייב בה האדם אחר שקצר את הפירות וסיים את כל מלאכתו בהם.
"כלל הצריך לפרט" ו"פרט הצריך לכלל" אלו מידות שהתורה נדרשת בהן. מעניין לציין, שבכל דברי חז"ל לא מצאנו שדרשו "פרט הצריך לכלל" לבדה. בכל מקום היא מופיעה יחד עם מידת "כלל הצריך לפרט".
ניתן להבין זאת בהתבוננות במשמעותן של המידות. כך מבאר הרב קוק זצ"ל את עניינן של מידות אלו:
מכלל שהוא צריך לפרט. ההופעה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולים, אם לא היה ביכלתה להמציא גם כן כל מורד וכל גבול הרי היתה היא בעצמה בעלת צמצום וגבול, ולא היה מקום הופעה לאור העליון, המתגדל ועולה מעל כל מצר ומתעלה ממעל לכל גבול. על כן הכלל הוא צריך לפרט.
ומפרט שהוא צריך לכלל. אי אפשר כלל להתוות מציאות של פרט בצורה עומדת לעצמה. תיכף כשהפרט יסגר בגבולו תפוג כחניותה של מציאותו, וישוב לאפס. וכל כחו ואדירתו של הפרט הוא מפני שהוא תמיד נזקק, עורג, וצריך לכלל.
"כלל הצריך לפרט", פירושו, שלכלל אין קיום בלא הפרט.
על "פרט הצריך לכלל" אומר האר"י, שזו "מידה גרועה". הפרט לוקח את הכלל העליון לענייניו הפרטיים, וזה דבר לא ראוי. על כן מידה זו אינה מופיעה בפני עצמה. אחר שהופיע הכלל והתברר שהוא צריך לפרט, מופיע הצד השני – יש פרט, וגם הוא צריך את הכלל, שנותן לו חיים.
בשיחת "לחיות עם פרשת השבוע", אנו צריכים לשאול את עצמנו – איך שתי המידות הללו מופיעות בחיינו בצורה שלמה?
אנו צריכים להתרגל לחבר את שתי המחשבות הללו יחד.
מצד אחד, יש הכרח במבט כללי. אנו צריכים לזכור שכל אדם הוא תוצר של תהליכים שעברו על הכלל כולו. אדם לא נולד מתוך הרִיק, והוא לא ממציא את העולם מחדש. הוא המשך של כלל ישראל מאז יציאת מצרים ועד היום. כל תאנה שגדלה בשדהו, היא תוצר של ההיסטוריה של העם כולו. זהו הלימוד שאנו למדים מפרשת מקרא ביכורים.
האדם עומד בפני הכהן, ואחר שסקר את כל התהליך ההיסטורי הוא אומר: "ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". הנה התוצר של כל מה שתיארתי. הכהן שמולו עומד האדם, הוא "הכהן אשר יהיה בימים ההם". הוא מחובר לדור שבו חי האדם, והוא מסביר לו מהו התפקיד והאתגר המיוחד של הדור הזה כחלק מהתהליך הכללי של העם כולו. מהו התפקיד של האדם בתוך הדור שבו הוא חי. תדע שהדור הזה צריך אותך ואת פירותיך. הכלל מחכה לך שתפעל בצורה המתאימה לדור הזה.
חשוב לדעת ולהרגיש כי אנו תוצר של כלל ישראל, והכלל צריך את הפרט. כלל ישראל צריך כל אחד ואחד מאיתנו, את לימוד התורה שלו, את תפילתו, את מצוותיו ואת פירותיו.
גם הצד השני נכון. אמנם אתה עושה כפרט דברים חשובים, אך דע לך שאתה צריך את הכלל. אין לך קיום ומשמעות אם לא מכח הכלל. פרט תלוש – אין לו קיום. במיוחד בדור בו אנו חיים, צריך כל פרט להרגיש כי הוא שואב את כוחו מכח הכלל.
זהו דור מיוחד, דור של גאולה, דור שזוכה להשגחה אלוקית מיוחדת. אנו צריכים להודות לה' ללא הרף, ולהבין שאנו שואבים את כוחנו מן החיבור שלנו לכלל, מהיותנו בנים נאמנים לעם ישראל. הכלל צריך אותנו ואנו נותנים כוחות לכלל, ואנו צריכים את הכלל ומקבלים כוחות מן הכלל.
רק החיבור בין שני הצדדים מהווה מקור לחיים שלמים ומלאים.
כל אדם צריך לדעת, שהוא לא חי רק את חייו הפרטיים. לפעמים אדם עובד קשה, והוא מרגיש סגור בתוך החיים שלו. הוא והשדה ואין עוד. התורה מחייבת את האדם להעלות את פירותיו לירושלים – מכל מקום שבו הוא גר – כדי לקשור אותו אל הכלל. אתה חשוב לכלל, והכלל חשוב לך, ושניהם מעורבים זה בזה.
עירוב הפרשיות שנעשה על ידי חכמים מלמדנו את החשיבות שבחיבור הכלל והפרט זה לזה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.