לחיות עם פרשת השבוע – ללמוד מספר הגאולה
אנחנו מתחילים השבת לקרוא את ספר שמות. נעמוד על שני שמות שניתנו לספר הזה.
הבה"ג אומר (הלכות גדולות, ע"ו):
חמשה חומשי תורה: ספר בראשית וחומש שיני וספר כהנים וחומש הפקודים ומשנה תורה.
והרמב"ן (בדברי הסיום לחומש שמות):
והנה נשלם ספר הגאולה…
השני הוא ביחס לראשון, לספר בראשית. הספר הראשון עוסק בתשתית, בנתונים. בספר הראשון מתואר כיצד ברא הקב"ה את עולמו, וכיצד חיו האבות – לאן הגיע העולם מבחינת התשתית שנבראה בו. בספר השני מתואר השלב השני – התכלית. לאן העולם הולך, מה העולם עושה עם מה שניתן לו. זוהי גם הגאולה – הבאת העולם לתכליתו. בספר השני מסופר על יציאת מצרים ומתן תורה ובניית המשכן – התוכן שעם ישראל יוצק אל הכלים שניתנו לו בספר בראשית.
כשעוסקים בגאולה, חשוב לדעת שיש יחס בין מה שאנו קוראים בתורה, ובין מה שאנו חווים בדורות שלנו. "לחיות עם פרשת השבוע", פירושו להשליך ממה שאנו לומדים ולראות מה אנו יכולים לקחת מן הדברים שהתורה מספר עליהם בפרשת השבוע.
המילים הראשונות בפרשה מעמידות אותנו על מושג יסודי בגאולה:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
מילים זהות מופיעות בספר בראשית, בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, ח'):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.
הפתיחה זהה, אך הפירוט שונה לחלוטין, ומעמיד אותנו על ההבדל בין שני הספרים.
אצלנו נאמר (שמות א', א'-ה'):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.
ואילו בבראשית נאמר (בראשית מ"ו, ח'-כ"ז):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן. וּבְנֵי רְאוּבֵן…וּבְנֵי שִׁמְעוֹן. וּבְנֵי לֵוִי… וּבְנֵי יְהוּדָה… וּבְנֵי יִשָּׂשכָר… וּבְנֵי זְבֻלוּן… אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה… כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ… וּבְנֵי גָד… וּבְנֵי אָשֵׁר… אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה… וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן… וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף… וּבְנֵי בִנְיָמִן… אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבְנֵי דָן… וּבְנֵי נַפְתָּלִי… אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה… כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה… כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.
האנשים הם אותם אנשים, המספר הכולל בשני המקומות הוא שבעים. ובכל זאת, בבראשית פירוט נרחב של כל אחד מהשבטים ומשפחתו, והפירוט של כל משפחה ומשפחה כמה היא מונה. אצלנו – שמות השבטים והמנין הכולל.
בבראשית זהו מנין משפחתי. בספר שמות, בני ישראל הופכים ממשפחה לעם, לציבור, לכלל.
הפתיחה של ספר הגאולה היא בנקודה של מושג הכלל. בספר בראשית הכלל מורכב מפרטים, וכאן הוא מופיע ככלל אחד, כעם.
חז"ל דורשים את שמות השבטים שנקראו "על שם גאולתם". חלק מהגאולה זה חיזוק מושג הכלל. ניתן לומר שזהו החידוש המרכזי של הרב קוק – הנחלת מושג הכלל. בגלות היה זה מושג רחוק מאיתנו.
בבית ראשון היו לעם ישראל כל המוסדות הכלליים – מקדש, מלך, נבואה, סנהדרין. מושג הכלל חי ופרח בעם ישראל. הבעיה היתה, שהפרט היה רחוק מאוד. באופן פרטי עבדו עבודה זרה, וחטאו בגילוי עריות ובשפיכות דמים. הנביאים זעקו על כך השכם והערב, אך לא הצליחו לשנות את האדם הפרטי וחיי המשפחה שלו.
על כך באה הגלות. כבה האור. ירדנו למחשכים. "במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה תלמודה של בבל". הפרטים הרימו ראש, גם במובן האישי וגם בתורה. מה שניצח את החטאים הגדולים, היתה עבודת הפרטים, הקפדה על ההלכות, קלה כחמורה – זה מה שהביא לנצחון התורה על העבודה זרה ושאר החטאים.
כך מבאר הרב קוק זצ"ל במאמרו "חכם עדיף נביא":
הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח ונאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלהים להושיע ולגדור ברום שיח קודש. השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך הזמן על ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום… מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
עכשיו אנו חוזרים לארץ ישראל, עם כל הכח של הפרטים – עם הרמב"ם והשלחן ערוך וכל הספרים שנכתבו בימי הגלות. אנו צריכים עכשיו "להדליק את האור" – לשוב אל מושג הכלל. אם לא נעסוק בו ונדבר עליו – נישאר בגלות.
אין לנו היום לא מקדש ולא סנהדרין, לא נבואה ולא מלכות. אולם, השאיר לנו הקב"ה רושם מכל הדברים הללו.
יש לנו רבנות ראשית, שיש בה רושם של הסנהדרין. יש לנו את מקום המקדש, שיש בו רושם של קדושת המקדש. יש לנו ממשלה, שהיא רושם של המלכות בישראל. ויש לנו את תורת ארץ ישראל, שיש בה רושם של הנבואה, כפי שמבאר הרב קוק (עי' אגרות ראי"ה ח"א אגרת ק"ג).
אנו מתפללים ומייחלים שישובו אלינו הדברים הגדולים עצמם, ובינתיים אנו חיים מהרושם שלהם.
חז"ל דורשים (זוהר חדש, רות, מ"ט ע"ב):
"על הגאולה" – אלו דברי נביאים… "על התעודה" – זו תלמוד ירושלמי, "ועל התמורה" – זו תלמוד בבלי.
הגאולה אלו דברי נביאים, ימי הבית הראשון. הירושלמי הוא תעודה, עדות למציאות העליונה של דברי הנבואה. יש לנו רושם מן הנבואה בתלמוד הירושלמי. אנו צריכים להחזיק ולחזק את כל הדברים שהשיר לנו הקב"ה, כדי שמתוכם נתקדם לדברים האמיתיים. אם לא נשתמש במה שיש עכשיו – מדוע יתנו לנו יותר מזה?
הגאולה היא חזרה ושינון של מושג הכלל. ישאל ערבים זה בזה. מושג הכלל הוא גם היכולת להכיל תנועות ונפשות ודעות שונות. גם לימוד תורה צריך להיות מתוך חיבור אל הכלל, כפי שהיה הרצי"ה קוק זצ"ל חזר ומשנן: "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". התורה ניתנה לכלל ישראל ולא ליחידים. כשאנו מניחים תפילין אנו עושים זאת "בשם כל ישראל". אנו צריכים להרגיש שעם ישראל מניח את התפילין על היד ועל הראש של כל אחד ואחד. חשוב לחיות את מושג הכלל בצורה מלאה, יחד עם נתינת מקום לפרטים. זו הצורה שבה נתחיל לחוש את פעמי הגאולה.
ענין נוסף העולה מן הפרשה ביחס לגאולה, הוא המחשבה על העתיד. הגמרא אומרת (ברכות י"ב ע"א):
אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב" כל שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".
ומפרש רש"י (ובצורה דומה בתוספות):
שנאמר: "להגיד בבקר חסדך" – וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הנסים התדירים תמיד.
נקודה שניה.
האמונה היא דבר השייך לעתיד. בלילה יש חושך, לא רואים. אבל יודע האדם שבעתיד יעלה השחר. יש לו אמונה שיהיה אור, האמונה הזו נותנת לו כח לעבור את הלילה כראוי. האמונה היא אמונה בעתיד השלם שיגיע, "והיה לעת ערב יהיה אור".
עברנו תקופה של גלות, של חושך גמור. כרגע אנו בתחילת הגאולה, האור מתחיל לעלות, ואנו מאמינים שהוא ילך ויגדל עד שיאיר עלנו אור הגאולה השלמה.
כשהקב"ה מתגלה למשה במעמד הסנה – הוא עוסק בעתיד. תחילת הפרשה במילים: "ומשה היה רועה", ודרשו חכמים: שהיה מוכן לגאולה. הכותרת היא "ומשה היה רועה", משה באישיותו הוא מנהיג והוא מוכן לגאולה.
משה רואה את הסנה (שמות ג', ב'): "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". הקב"ה רומז למשה שאי אפשר לכבות את הסגולה הפנימית הבוערת בלבו של כל יהודי. אין דרך לכבותה.
ומה אומר לו הקב"ה במעמד זה (שמות ג', ז'-ח'):
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
הדבר הראשון שה' אומר למשה הוא שעם ישראל יגיע לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, שאמנם עכשיו היא בידי עמים אחרים, אך עם ישראל יקח אותה מידיהם.
עם ישראל נמצא בשעבוד קשה. זה נראה חלום רחוק, דמיוני, בלתי אפשרי. כמו שאנשים בשואה לא יכלו לדמיין את מדינת ישראל קמה, כך בשעבוד מצרים לא יכלו לדמיין את כיבוש הארץ. אך הקב"ה מיד עומד על מה שעתיד להיות.
כשמשה מבקש מה' לדעת מהו השם שיאמר לבני ישראל עונה לו הקב"ה (שמות ג', י"ד):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
אהיה – "עתיד אנא לאתגליא". זהו שם של העתיד. הגאולה כולה שייכת לעתיד. מכח הציור של העתיד שואבים כוחות להתמודד בהווה ולבנות את העתיד.
הדבר נכון גם בגאולה הפרטית של כל אדם ואדם. כל אחד צריך לצייר לעצמו את התמונה העתידית שהוא חפץ לחיות בה. לראות בצורה מוחשית את משפחתו, את בית, את החיים שהוא רוצה שיהיו לו. הציור המוחשי והמלא של העתיד נותן לאדם כוחות להגיע אליו. בלי ציור של העתיד – לאן ההווה הולך ומתקדם?
כך גם הקב"ה במעמד הסנה, מצייר למשה את העתיד. עכשיו אתם עדין בגלות הקשה, אבל אני אהיה אתכם. זהו העתיד ואילו אנו צועדים.
נקודה נוספת העולה מן הפרשה היא הכח להשתנות.
עמדנו בעבר על ענין האותות שנותן הקב"ה למשה כדי שיעשה לבני ישראל. ה"שם משמואל" שואל, כיצד אומר הקב"ה למשה (שמות ד', ח'-ט'):
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.
מי שלא משתכנע ממטה שהופך לנחש – ישתכנע ממים שהופכים לדם?! הרי מטה שהופך ליצור חי זה האות המפתיע ביותר, וכיצד יכול "קסם" נמוך ממנו לשכנע?!
מובן, אפוא, שהאותות לא היו "מופע קסמים" של משה, "מופתים" שנועדו לשכנע את ישראל בהפתעה שבהם. האותות הן אותיות, שפה שבה מדבר הקב"ה אל משה.
השנה שמתי לב, ששלוש האותות הן הפיכת דבר אחד לדבר אחר. יכול היה משה להעמיד את המטה באויר או כל מופת אחר. אולם ה' אומר לו לעשות דוקא אותות כאלו, המלמדים שאפשר לשנות ולהפוך את המציאות.
אפשר להפוך מטה לנחש, ונחש למטה. עלינו לדעת שהנחש, הרע, מקורו במטה האלקים, ואפשר להפוך אותו למטה. המציאות יכולה להפוך למציאות הכי שלילית, אך יכולה גם לחזור ולתקן.
היד יכולה להיות מצורעת. זהו ביטוי לקלקול חברתי. ואפשר גם לתקן חזרה את החברה.
המים הופכים לדם – ואינם חוזרים חזרה למים. המים הם בחינת חסד, והדם שייך לדין. אפשר להפוך את החסד לדין. החסד הוא מקור הכל, גם המקור של הדין. את הדין לא הופכים חזרה לחסד. יש מקום לדין בעולם, אלא שעלינו למתקו. הדין ישאר דין, אך הוא יהיה נעים יותר ומתוק יותר.
הלימוד מן האותות הוא שאפשר לשנות ולהשתנות. אנו צריכים להאמין ביכולת לעשות שינוי – עם ישראל ישוב לאלוקיו, וכל אחד מאיתנו יעבור את השינויים שיהפכו אותנו ראויים לגאולה.
גם האדם הפרטי צריך להאמין ביכולתו להשתנות. לתקן את האישיות, את ההרגשות, התכונות והמידות. זוהי המהפכה שמשה קורא אליה. אפשר לשנות את המציאות בכל הרמות. במציאות הטוב והרע, במציאות החברתית ובמציאות של החסד והדין.
ענין נוסף שיש ללמוד מן הפרשה, הוא בשני דברים שחז"ל מלמדים אתנו שמשה נכשל בהם. חשוב להדגיש, שאיננו עוסקים כלל במעלתו של משה רבנו שאנו רחוקים ממנה מאוד. חז"ל אמרו לנו את הדברים כדי שנלמד מהם, ובכך אנו עוסקים.
נאמר בגמרא (שבת צ"ז ע"א):
אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: "והן לא יאמינו לי וגו'", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל (=וגלוי לפני הקב"ה שיאמינו ישראל), אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב: "ויאמן העם", בני מאמינים: "והאמין בה'", אתה אין סופך להאמין, שנאמר: "יען לא האמנתם בי וגו'".
וכבר ביארנו, שכוונת חז"ל היא שמשה לא צריך לומר שישאל לא מאמינים. וכי יתכן שישראל ישארו במצרים ולא יגאלו? אמנם עכשיו אתה רואה אותם בקוצר רוח ובעבודה קשה, עסוקים בהישרדות היומיומית, ולכן הם לא מקשיבים. אך משה היה צריך לומר: אנא ה', תן לי אותות ודברים שעל ידיהם ישראל יאמינו בדברי. הרי לא יכול להיות שלא יאמינו, שכן יש בהם אמונה שגנוזה בהם. מה ניתן לעשות כדי לחשוף אותה?
כך גם היום. לפעמים אנו עומדים בפני מציאות קשה, של ניכור, כפירה וחילון. אל לנו לומר: מה יש לעשות, חבל על ההשקעה לדבר עם העם, אין טעם ב"פנים אל פנים". אדרבה. עלינו לבקש מה' שיתן לנו את השפה ואת הדרך לגלות את האמונה שיש בלב ישראל. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – פתח את פי ושפתי שאומר דברים נכונים שיכנסו ללבות האנשים.
נקודה נוספת עומדים עליה חז"ל, בדבריו של משה לה' בסוף הפרשה (שמות ה', כ"ב-כ"ג):
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
אמנם הקב"ה אמר למשה שפרעה יקשה את לבו. אך משה איננו יכול לעמוד בפני המציאות הקשה של אבדן ילדים. משה לא יכול לעמוד מול הטרור הקשה שמצרים עושים לעם ישראל. ומה עונה לו ה' (שמות ו', א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.
כיצד יש בדברים אלו תשובה לדבריו של משה?
דורשים חכמים: "עתה תראה" – ולא במלחמת יהושע עם ל"א המלכים.
הנהגת ארץ ישראל דורשת את היכולת לעמוד גם בדברים הקשים, ולדעת שזו גאולה.
אנו צריכים ללמוד ממשה את ההזדהות עם הקשיים, עם הכאב העצום על אבדן ילדים ואנשים. יחד עם זאת עלינו להבין, שאין זה עוצר את הגאולה. אנו צריכים להתחזק בראיית הטוב והגודל של התקופה.
גם בזמן גאולה יש דברים קשים. חז"ל מוכנים לכתוב שמשה מעד, כדי ללמדנו שהגאולה יכולה להיות קשה מאוד, ואנו צריכים לראות את התקופה בכללותה ולצלוח את כל הקשיים.
מספר הגאולה נלמד כיצד נגאלים – להתחזק במושג הכלל, להאמין בעתיד, להתחזק בכח להשתנות וללמוד כיצד מתייחסים לקשיים המופיעים בדרך.
שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.