לחיות עם פרשת השבוע – 'משהו חדש מתחיל'

בפתח הדברים יש להזכיר את הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שהלך היום לבית עולמו. הרב אלישע סימל בחייו את דברי חז"ל (ילקוט שמעוני שופטים, ס"ח):

אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו, ואומר: שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

הסנהדרין לא לקחו אחריות על מצבו הרוחני של עם ישראל. כשנכנסו ישראל לארץ, התפזרו ישראל בכל מרחביה, והדבר הוביל לירידה רוחנית גדולה, עד לחטא הנורא של פילגש בגבעה.
הרב אלישע לקח אחריות על מצבו של עם ישראל. היה "חוגר חגורה של ברזל במתניו", ונוסע במונית כמעט מידי יום לגרעינים תורניים ברחבי הארץ, מחזק, שותף לבנין הגרעינים ומוסדות חינוך. רבים נהנו ממנו עצה ותושיה, והכל עשה במסירות גדולה, בצדקות ובענוה עצומה.
אנו מתפללים שהקב"ה ימלא את חסרונו בעולמנו בריבוי של תורה, של עשיה ושל לקיחת אחריות על מצבו של עם ישראל. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

* * *

נעמוד על כמה עניינים בפרשת השבוע שדורשים ביאור.
משה נשלח לבני ישראל לומר להם את ארבע לשונות הגאולה. בני ישראל לא שמעו אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה". לאחר מכן נשלח משה אל פרעה, ולבסוף הכתוב מסכם (שמות ו', י"ג):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לאחר מכן מופיעה פרשה של יחוס משפחות השבטים (שמות ו', י"ד-כ"ה):

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל… וּבְנֵי שִׁמְעוֹן… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם… וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה… אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם.

פרשה זו מסתיימת בשני פסוקי סיום על משה ואהרן (שמות ו', כ"ו-כ"ז):

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

ולבסוף מופיע פסוק לא מובן (שמות ו', כ"ח):

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. פ

לאחר פסוק זה מופיעה פרשה פתוחה, ולאחריה שוב נשלח משה אל פרעה (שמות ו', כ"ט):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.

התורה לא מפרטת מה קרה "ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים". מה פשר הפסוק הזה?
רש"י מפרש:

ויהי ביום דבר וגו' – מחובר למקרא שלאחריו.

הפסוק הזה הוא בעצם פתיחה לפרשה הבאה. אך עדיין יש לשאול, מדוע פסוק זה מופיע בסיום פרשה? כך שואל הראב"ע:

ויהי – יש לתמוה על המסדר הפרשיות, למה לא דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו, והוא סמוך אליהם, ואם לא ידענו בו טעם… אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו.

אם הפסוק הזה הוא פתיחה לפרשה הבאה, מדוע חיבר אותו מסדר הפרשיות לסוף הפרשה הקודמת? אין לכך הסבר.
דבריו של ראב"ע מציבים בפנינו אתגר לנסות ולהבין את הפסוק ואת משמעותו.

עוד יש להבין, לשם מה התורה מאריכה בתיאור המשפחות של שבטי ראובן, שמעון ולוי. רש"י מפרש (שמות ו', י"ד):

אלה ראשי בית אבתם – מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן…

אך כדי לייחס את משה ואהרן, אין צורך להאריך בכל השבטים. היה די בפירוט בני לוי ומשפחת קהת.

שאלה נוספת, על הפסוק:

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

מעיר רש"י:

על צבאתם – בצבאותם, כל צבאם לשבטיהם. יש 'על' שאינו אלא במקום אות אחת (בראשית כ"ז): "ועל חרבך תחיה", כמו בחרבך, (יחזקאל לג כו) "עמדתם על חרבכם", כמו בחרבכם.

"על צבאותם", הכוונה "בצבאותם". אך יש להבין, מדוע התורה מאריכה, וכותבת "על", במקום אות אחת, ב?

לאחר שראיתי את דברי רש"י אלו, שמעתי, בהשגחה פרטית, שיחה בין שני אנשים בבית הכנסת, שעסקה בפסוק מן הפרשה הקודמת (שמות ב', ה'):

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

מה פירוש "לרחוץ על היאור", היה צריך להיות כתוב: "לרחוץ ביאור"?
היינו מצפים, שרש"י יאמר כאן, כפי שאמר פרשתנו, שזו הכוונה. אך רש"י הולך בדרך אחרת:

לרחץ על היאר – סרס המקרא ופרשהו 'ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו'.

דבריו של רש"י תמוהים. מה פירוש "ותרד בת פרעה על היאור"? היה צריך לומר שהכוונה היא "בַּיאור". והפסוק אף הוא לא מובן, מדוע לא כתב בצורה פשוטה, 'ותרד בת פרעה לרחוץ ביאור'?

התורה מדגישה, שבת פרעה לא רחצה "ביאור". בת פרעה איננה חלק מן היאור. חז"ל דורשים (מגילה י"ג ע"א), "שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה". בית אביה עבדו את היאור, ובת פרעה לא היתה חלק מן היאור, אלא על היאור. היא היתה מעל המציאות של היאור, מעל הגזרה של אביה להשליך את התינוקות ליאור. היאור איננו האלהים שלה, היא מעל המציאות שלו, ולא חלק ממנה, ולכן היא לקחה את משה, ולא השאירה אותו ביאור.

כך גם אצל משה רבינו. מצד אחד, התורה מדגישה שמשה הוא חלק מעם ישראל. התורה מפרטת את משפחות בני ראובן, משפחות בני שמעון ומשפחות בני לוי, ומשה הוא חלק מכל המשפחות הללו. הוא כאחד מבני השבטים.
אך התורה מסכמת ואומרת שמשה הוא "על צבאותם". הוא מעל בני ישראל ולא עוד אחד כמו כולם. הקב"ה בחר במשה ודיבר אליו, ובזכות דבר ה' שבפיו משה נמצא "על צבאותם". הוא מנהיג את עם ישראל ומנהיג את המציאות משום שהוא נמצא מעליה.
התורה לא אומרת "על שבטיהם" אלא "על צבאותם". עד עכשיו היו שבטים, קבוצות קבוצות בעם ישראל. ראובן ושמעון, ימין ושמאל. עכשיו כולם צבא אחד. משה ודבר ה' שבפיו איננו עוד תנועה בתוך התנועות השונות של עם ישראל. עם ישראל מאוחד כולו, ומעליו משה רבינו.

מתוך כך נבוא להבין את הפסוק שהזכרנו לעיל:

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בפסוק זה אנו מוצאים את שלושת המרכיבים של הבריאה, המוזכרים בספר יצירה – עולם, שנה, נפש: מקום, זמן, אדם.
"ויהי ביום" – זמן.
"אל משה" – אדם.
"בארץ מצרים" – מקום.
משה נושא את דבר ה', והוא פועל מכח השליחות האלוקית לרומם את כל מרכיבי המציאות, ללקט את כל חלקי הקדושה הנמצאים בארץ מצרים ולצאת ברכוש גדול לארץ ישראל.
גם מבחינת הזמן, התורה מדגישה שהיום הזה הוא יום גדול. ביום הזה התחיל "משהו חדש". מה גרם להתחדשות? דבר ה' שהופיע אל משה. כאן מתחילה תקופה חדשה. עד עכשיו היו שבטים שעבדו במצרים, ועכשיו עם ישראל כולו פותח בשליחות חדשה, מכח השליחות האלוקית שניתנה למשה.

ה"אור החיים" הקדוש מעיר, שהפסוק פותח בלשון "ויהי", שהיא לשון צער. על מה הצער?

…הנה ביארתי היטב שם במקומו שאהרן ידבר אל העם אבל לפרעה עדיין ה' חפץ שידבר משה… והנה הראנו ה' כי הקפיד ה' על הדבר שלא עשאו משה, שכל כך השתדל ה' עם משה לעשות הוא הכל. ואולי כי לזה אמר הכתוב "ויהי" לשון צער, כי הענין יגיד כי יתרון גדול היה אם עשה משה הכל, והראיה מהשתדלות ה' עמו, וכפי זה אמר ויהי על חסרון היתרון.

ה' רצה שמשה לבדו ידבר אל פרעה ויוביל את יציאת ישראל ממצרים. אך משה סירב לכך, ולכן ה' צירף גם את אהרן. על כך כתוב בפסוק לשון צער. זו מדרגה נמוכה יותר, שיש מישהו נוסף שמדבר עם האנשים, ומסביר להם את דברי משה.
רצון ה' היה שהכל יבוא מכח התורה שבפיו של משה, ולא מכוחות נוספים, כמו מידתו של אהרן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". גם אהבת השלום צריכה לבוא מכח התורה, וכשאהרן מנהיג את הגאולה יחד עם משה – יש בכך צער.

בדברים אלו אנו פוגשים את המציאות שבה אנו חיים היום.
מעין הצער שמזכיר אור החיים, נמצא גם במציאות החיים שלנו.
היה רצון שמי שיוביל את שיבת עם ישראל לארצו, את בנין הארץ ותהליך הגאולה של דורנו הם אנשי התורה. המציאות האלוקית היא תוביל את השיבה אל הארץ, ולא המציאות החומרית. לא מלמטה, מכח ציונות חילונית, מכח לאומיות של עם ככל העמים שלוקח את גורלו בידיו. הכוונה היתה שהכל יבוא מכח דבר ה' ואמונה בו.
אך "ויהי", לשון צער – אנשי התורה סירבו לשליחות הזו שהוטלה עליהם. הרב קוק זצ"ל זועק זעקה זו באחת מאגרותיו, שגם היום קשה לקרוא אותה (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קמ"ד):

ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב ארץ ישראל, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כחות טובים, לעסוק בבנין הרוחני והחמרי של ארץ ישראל… וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבא לעזרת ד' ועמו.

כל תהליך הגאולה תלוי בכך ש"כוחות טובים" – אנשים שבאים מכח התורה והאמונה בה' – הם יתאספו לארץ ישראל וינהיגו את בנין הארץ.
ומוסיף הרב קוק:

אל נא נאחר את המועד, אל נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שרשי צמח-ד' העולים על אדמת הקודש… אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון, – היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.

אם ניתן את ההנהגה למי שבא מכח הלאומיות המזוייפת, שלא מכח התורה – זה יביא לאסון.
לצערנו, שעת הכושר חלפה, והציונות החילונית היא שהנהיגה את בנין הארץ.
אך אנו צריכים לשוב ולהכריז – לאומיות באה רק מכח התורה.
מן הצורה שבה התורה מביאה את דמותו של משה, אנו למדים שני עניינים.
האחד, שבתהליך הגאולה אין לחלק את עם ישראל לשבטים. כולם יחד הם "צבאות ה'" ההולכים ונגאלים. אל לנו להגדיר שיש ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים, וכדומה.
השני, שמשה הוא "על צבאותם". התורה איננה חלק מן המציאות של עם ישראל, אלא היא מובילה אותה, מלמעלה.
אנו צריכים לתת לתורה להנהיג, ולא לחזור שוב על הטעות של נתינת ההנהגה למי שלא בא מכח התורה. הנהגה שלא מכח התורה איננה לא "ימין", ולא "חדש". אנו לא מחלקים את עם ישראל לשבטים. כולם יחד הולכים ונגאלים. והדבר החדש באמת הוא השיבה אל התורה, ולא ההתרחקות ממנה.
בספר "אורות" כותב הרב קוק זצ"ל (ישראל ותחייתו, ח'):

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל.

החידוש שאנו מצפים לו, הוא שהארץ והמדינה נבנות על פי התורה. ציונות שלא באה מכח התורה איננה דבר חדש, ואין לכך קיום. "אם שמוע בישן – תשמע בחדש". רק מי ששומע לדברים הישנים שהולכים איתנו במשך אלפי שנים – יכול להוביל מהלך של התחדשות.
בהמשך כותב הרב קוק (ישראל ותחייתו, י'):

הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון. לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם".

בנין האומה והארץ איננה דבר חלקי, אלא שאיפה לתיקון שלם. אנו לא מסתפקים בבנין חלק מהארץ, או בחיבור חלק מהעם. לא רק ימין אנו רוצים, אלא את כל העם. התורה איננה עוד מחלקה מן המציאות. היא שואפת לתקן הכל, ולכך אנו מייחלים.

מפרשת השבוע אנו למדים, ש"ביום דבר ה' אל משה" – התחיל משהו חדש. זוהי התחלת הגאולה. הפסוק הזה מסכם את מה שנאמר לפניו – ה' שלח את משה ואהרן לדבר אל פרעה, וכל זה קרה "ביום דבר ה' אל משה" – זו הגאולה. בלי דבר ה' – אין תהליך של גאולה.

אנו צריכים לבנות את השאיפות שלנו בצורה נכונה. אנו צריכים לשאוף לבנין השלם, מכח התורה והאמונה.
אנו לא רוצים להיות עוד תנועה מהתנועות השונות שבעם ישראל. אנו רוצים את כל שבטי ישראל, וכולם יחד יצטרפו אל הנהגת התורה.
אנו לא מחפשים זאת בפוליטיקה, אלא בעם ישראל. ב"פנים אל פנים", במפגש עם כל עם ישראל מכח התורה. התורה היא מקור הכל, ודבר ה' שבפיו של משה – הוא שהביא את בשורת הגאולה.
החידוש של הדור יהיה החיבור אל התורה. אנו מייחלים שנזכה לראות זאת בימינו, להתחדש מתוך התורה לטובה ולברכה, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.