לחיות עם פרשת השבוע – למה לקיים מצוות?
5
פרשת השבוע מוזכרת ברש"י הראשון על התורה:
בראשית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"…
מצות קידוש החודש, היא המצוה הראשונה שהצטוו בה ישראל במצרים (שמות י"ב, א'-ב'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
יש דבר מעניין במצוה זו, שיכול לתת כיוון של הבנה עמוקה במצוות בכללן, ובחיים של האדם. מצוה זו לא נאמרה בלשון ציווי. הקב"ה מספר למשה ולאהרן שהירח מתחדש בכל חודש, וזהו החודש הראשון.
כדי להבין את הענין, נתבונן במצוה נוספת שאף היא לא נאמרה בלשון ציווי – מצות האמונה (שמות כ', ב'):
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
גם זו מצוה ראשונה – המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בהר סיני. הקב"ה לא מצוה את עם ישראל להאמין, אלא אומר להם: "אנכי ה' אלקיך". נעים מאוד. מה אנו אמורים לעשות עם המידע הזה?
מסביר בספר "לב שמח" על ספר המצוות, ביחס למצות האמונה (מצוה א'):
ומה שלא בא בלשון צווי אינה טענה, כי יש לנו כיוצא בו "החדש הזה לכם ראש חדשים", שגם בו אין הלשון מורה על הצווי… אם כן צווי הוא ובא בלשון הודעה, משום שמאליו הדבר נשמע, שאינו עושה להם הודעה זו אלא כדי שיקבעוהו עליהם לראש חדשים ויקדשוהו. כן הדבר הזה ד"אנכי ה'", שמשמעותו ספור והודעה ובמקום הזה היא עצמה המצוה, כי על מה שוא מודיע להם זה אם לא שרוצה לומר לצוות שיהיה כן גם עתה מקובל עליהם וזו היא מצות עשה…
כאשר נאמרת מצוה בלשון ציווי, קיומה של המצוה תלוי באדם. אך "אנכי ה'" – איננו תלוי כלל באדם. בין אם האדם מאמין בכך ובין אם לאו – המציאות האלוקית קיימת. על כן לא נאמרה המצוה בלשון ציווי. הקב"ה מתגלה ואומר "אנכי ה'", וממילא עלינו לדעת זאת, ולבנות את החיים על פי הידיעה הזו.
יש בכך הבנה עמוקה במושג "מצוה".
לקושי בהבנת המושג "מצוה" התוודעתי בשנות העליה מברית המועצות לשעבר. כידוע, החינוך בברית המועצות היה חינוך לאיתיאיזם. האדם חי כדי לשרוד, ועל כן הערך העליון הוא עבודה. העברה החמורה ביותר היתה להיות "פרזיט" – אדם שאין לו עבודה. את ערכי האיתיאיזם החדירו בכל דרך למערכת החינוך. כל שאלה במתמטיקה, כל דוגמא וכל משוואה – היו קשורות לכך. כך נכנס הדבר לDNA של האנשים.
פגשתי עולה אחת, שהתקרבה לאמונה, והיתה נותנת שיחות לעולים החדשים, משפיעה עליהם להעביר את ילדיהם לחינוך דתי, וכדומה. למרות זאת, היא לא הצליחה להבין מה זה "מצוה". אני מבינה שצריך לעזור לאחרים, לתת צדקה, להיות אדם טוב, כך אמרה. אבל לעשות מעשים שלא מועילים – לא לך ולא לאחרים? למה?! מי מרויח מזה? למה לעשות זאת?
מתוך דבריה למדתי, שהמושג "מצוה" הוא מושג קשה שדורש הבנה. אנו קיבלנו חינוך אמוני, אז אנו רגילים לכך מילדותנו, אך מי שלא רגיל בכך, מתקשה להבין את הענין.
המצוה הראשונה שבה נצטווינו, מצות קידוש החודש, יכולה לתת משמעות למצוות בכללן.
המצוות לא משנות את המציאות. הרי השמש והירח לא משתנים ולא משנים את הילוכם כאשר בית דין מקדשים את החודש ומכריזים: "מקודש, מקודש". כל כוחות הטבע ממשיכים לעמוד ולהתקיים, לפני קיום המצוות וגם לאחריהן.
המצוה אומרת לנו כיצד להתייחס ולהגיב לכוחות הטבע, ולמציאויות השונות. מתוך שהמצוות נותנות לנו את ההתייחסות הנכונה אל המציאות, הן מביאות אותנו בסופו של דבר לשלוט במציאות.
למשל, אדם בונה בית. זו מציאות נתונה. אך השאלה היא כיצד להתייחס לבית. התורה אומרת לקבוע מזוזה בפתח הבית. המזוזה משנה את ההתייחסות לבית. בפתח הבית כתוב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", וזה מלמד שהבית הוא חלק ממערכת אלוקית המופיעה בעולם. הבית הוא חלק מיחוד ה'. המצוה יוצרת יחס נכון למציאות, והופכת אותה למציאות אנושית ואלוקית.
כך גם ביחס לאכילה. האדם אוכל וגם החיות אוכלות. אך המצוות הקשורות באכילה הופכות את האכילה למעשה אנושי. אנו אוכלים כבני אדם ולא כחיות היער. האכילה היא חלק מהתפקיד ומהיעוד של האדם. דעתו של האדם נותנת לו מודעות למעשיו, וכך מעשיו באים ממקום גבוה יותר. ההלכות והרעיונות של התורה יוצרים את ההתייחסות שלנו לדברים שאנו עושים. האדם לא יכול להחליט אם לאכול או לא. יצר הקיום שבאדם מכריח אותו לאכול. בכך שותף האדם לכל היצורים החיים עלי אדמות. אך האדם יכול לשנות את ההתייחסות שלו להיותו יצור שנזקק לאכול. המצוות משנות את ההתייחסות שלנו למציאות, וכך מביאות אותנו לשלוט על המציאות ולהנהיג אותה.
כך גם המצוה שבה אנו עוסקים, מצות קידוש החודש, העוסקת בזמן. הלוח העברי מורכב מיחידות של שנים, של חודשים ושל ימים. בכל אחד מהם יש מצוה שאומרת לנו כיצד להתייחס לזמן.
שנים – נאמר (דברים ל"ב, א'):
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
אנו צריכים לזכור "ימות עולם" – כמה שנים עבר העולם מבריאתו. אנו מונים עכשיו ה'תשע"ט – 5779 שנים, מהרגע שבו התחיל האדם לספור את השנים. מתי היה הרגע הזה?
נתאר לעצמו, שהאדם התפתח מהקוף, כפי שרוצים לטעון חלק מהאנשים.
במאמר מוסגר נאמר, שכשמבקרים בגן החיות ועומדים מול כלוב הקופים, נראה שהקוף בא להסתכל עלינו. אין ספק שהקוף בטוח שהוא יצור נעלה מאיתנו, והקוף התפתח מהאדם… דרך החיים שלו חוסכת לו את הבעיות המשפחתיות, הכלכליות והחברתיות שהאדם הביא על עצמו…
נחזור לענייננו… מתי היה הרגע שבו הקוף הפך לאדם? יש רגע כזה שבו הוא כבר לא היה קוף, אלא אדם? האם זה היה כשקצצו לו את הזנב?
הרגע הזה היה הרגע שבו התגלה הקב"ה לאדם. נאמר (בראשית ב', ז'):
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה…
היצירה הזו לקחה הרבה מליונים של שנים, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל יש המשך לפסוק:
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
הקב"ה נתן לאדם נשמה, התגלה לאדם – ואז האדם התחיל למנות. הוא הבין שיש בורא לעולם, ועל כן יש לעולם גם יעוד שהוא צועד אליו. אם כך, צריך למנות את השנים, למנות כמה התקדמנו לקראת היעוד וכמה עוד יש לנו להתקדם.
כשאדם אומר שהשנה היא שנת ה'תשע"ט, הוא מתחבר להתגלות האלוקית אל האדם, וליעוד של העולם. השנים עוברות מעצמן. אנו לא קובעים באיזו שנה אנו נמצאים. אבל יכול כל אדם לקבוע מה הוא חושב על מנין השנים, וכיצד הוא מתייחס לעולם ולזמן.
חודשים – "
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁי
ם". ישראל מונים ללבנה (סוכה כ"ט ע"א). הלבנה מתמעטת ומתחדשת בכל חודש, וכך גם ישראל. אנו יורדים ומתמעטים, אך גם מתחדשים בכל פעם מחדש.
ימים – נצטווינו (שמות כ', ח'):
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
כיצד זוכרים את יום השבת? אמרו חכמים (מכילתא יתרו, בחודש, ז'):
רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת.
אצל האומות לכל יום יש שם שעומד בפני עצמו. אצלנו, הימים צועדים לקראת השבת – ראשון בשבת, שני בשבת, וכך עד השבת. "לקראת שבת לכו ונלכה" – ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים. השבת מבטאת שיש יעוד ותכלית לבריאה, והם הנותנים את המשמעות לכל יום ויום.
התאריך העברי משנה את ההתייחסות של האדם לעולם. אנו לא יכולים לקבוע את התאריך, את מיקומם של השמש והירח, אבל אנו יכולים לשנות את ההתייחסות שלנו, ואז יש לנו שליטה על הזמן. חז"ל אמרו, על קביעת המועדים על ידי בית הדין (ברכות מ"ט ע"א):
ישראל דקדשינהו לזמנים.
אנו יכולים לקדש את הזמן.
בירושלמי אמרו יותר מכך (כתובות פ"א ה"ב):
אמר רבי אבין: "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי", בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בית דין לעוברו הבתולין חוזרין, ואם לאו אין הבתולין חוזרין.
הכלל הוא, שמי שאבדו בתוליה קודם שהיתה בת שלוש שנים ויום אחד – בתוליה חוזרים. אומר הירושלמי, שהשאלה אם בתוליה יחזרו או לא, תלויה בקביעת התאריך על ידי בית הדין.
יש המסבירים, שהכוונה היא כפשוטו. קביעת בית הדין שהשנה מעוברת, ואם כך ילדה זו עדיין איננה בת שלוש שנים ויום אחד – משנה את המציאות, וגורמת לכך שבתוליה יחזרו.
אולם, יש המסבירים שאין זה כך. הקביעה שעד שלוש שנים ויום אחד בתוליה חוזרים היא הלכה למשה מסיני, ואנו לא דנים מהי המציאות ומהו הטבע, אלא מהי ההתייחסות ההלכתית. אנו רואים את בית הדין כשולט על הטבע.
זהו עומק המושג של מצוה. המצוות מורידות את האלוקיות אל החיים.
אמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה ט', ט'):
חזקיה אמר: גדול שלום, שכל המצות כתיב בהו: "כי תראה", "כי תפגע", "כי יקרא" – אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ברם הכא (תהלים ל"ד): "בקש שלום ורדפהו", בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר.
כל המצוות הן תגובה של האדם למציאות. אם ראה אדם אבדה – עליו להשיבה לבעליה. השמש זרחה – צריך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. המצוות הן תגובה למציאות שלא נוצרה על ידי האדם. האדם מגיב למציאות. המצוות הן תגובה אלוקית למציאות החומרית. כך אנו מנציחים את הרגע. הזמן עובר, והאדם יכול להיסחף בזרם החולף. על ידי המצוות אנו עומדים ומנציחים את הרגע. ההתייחסות של האדם למציאות, והשליטה של האדם במציאות שהוא נתון בה – באה מעולם הנצח וכך האדם מנציח את המציאות הרגעית.
מן המצוות אנו צריכים ללמוד, שעלינו לשלוט על החיים, ואל לנו לתת לחיים לשלוט בנו.
אנו לא יכולים לקבוע מה יהיה ומה יקרה לנו. אבל אנו יכולים לקבוע איך נתייחס למה שקורה לנו. המצוות מלמדות אותנו להתייחס בצורה אלוקית למציאות.
שתי המצוות הראשונות – המצוה הראשונה שנצטווינו בה בעם, והמצוה הראשונה שקיבלנו בהר סיני – נכתבו בלא לשון של ציווי. זוהי המציאות שאתה נתון בה, ולא אתה קובע אותה. אבל אתה מתייחס אליה בצורה נכונה.
על ידי המצוות אנו מתייחסים למציאות בצורה אלוקית. אנו לא נותנים לחיים לשלוט עלינו, אלא אנו שולטים בהם. אמרו חכמים (בראשית רבה פרשה ל"ד, י'):
הרשעים הן ברשות לבן (תהלים י"ד): "אמר נבל בלבו", (בראשית כ"ז) "ויאמר עשו בלבו", (מלכים א' י"ב) "ויאמר ירבעם בלבו", (אסתר ו') "ויאמר המן בלבו". אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א' א'): "וחנה היא מדברת על לבה", (שמואל א' כ"ז) "ויאמר דוד אל לבו", (דניאל א') "וישם דניאל על לבו".
אצל הרשעים, השליטה על החיים לא נותנה בידם. הם נשלטים ולא שולטים. הדבר הגרוע ביותר הוא לאבד שליטה על החיים, להתמכר למשהו ולתת לו לשלוט על החיים.
הדברים אמורים, למשל, ביחס למכשירים הסלולריים. הם נמצאים על האדם 24/6, ושולטים באדם. המכשיר מחליט מתי אתה עסוק בלימוד ה"תוספות", ומתי אתה מאבד את הריכוז כי הרגשת רטט בכיס. מישהו בקצה העולם ששולח הודעה, יכול להחליט האם תענה לקדיש או להודעה האחרונה שקיבלת, האם תאמר ברוך הוא וברוך שמו ואמן, או תתעדכן בחדשות.
עלינו לשאול את עצמנו: מי שולט על מי? האם אנו שולטים במציאות, או שהמציאות שולטת עלינו? המצוות מלמדות אותנו לשלוט במציאות. השמש זרחה – אנו מגיבים בצורה נכונה, וקמים להתפלל.
ההתייחסות הנכונה למציאות נלמדת גם מהדרך שבה התורה מתייחסת ליציאת מצרים בפרשת השבוע. יציאת מצרים זו המהפכה הגדולה ביותר שעבר עם ישראל, ואולי העולם כולו. יציאת עם מבית עבדים כדי לקבל תורה ולהביא בשורה אלוקית לעולם. עם ישראל יצא בבת אחת מעבדות לחירות, בחיפזון.
בדרך כלל, כאשר יש מהפכה בעולם, כולם זורמים עם המהפכה. "זורקים" לנהר המהפכה את כל הערכים הישנים, ומאמצים את הערכים החדשים. הנוער הוא המוביל בדרך כלל את המהפכות, והוא מתנער מהערכים שהוריו האמינו בהם, ובונה עולם ערכי חדש.
התורה מלמדת אותנו, שדווקא בזמן המהפכה הגדולה ביותר – יציאת מצרים – יש ללכת בדרך אחרת. התורה מושיבה את האבות עם הבנים יחד בליל הסדר, ואומרת לאב: "והגדת לבנך". אמנם הילדים יחיו את המציאות החדשה, את החירות ואת המהפכה, אבל עליהם לדעת שהעולם לא מתחיל מהם. הם ממשיכים את מה שהיה עד אליהם, ומתחדשים בדברים חדשים. הפרשה חוזרת שוב ושוב על כך שהבנים שואלים, ועלינו לענות להם. חשוב מאוד לשאול את השאלות, וחשוב גם לתת תשובות. יש לשבת יחד, האבות עם הבנים, החדש עם הישן. אנו לא זורמים עם המהפכה ומתחילים את המציאות מחדש, אלא בונים יחד את ההמשכיות.
המצוות מלמדות אותנו לא להישטף בזרם של המציאות, אלא להגיב נכון למציאות וכך לשלוט במציאות החומרית, ולהביא אליה את המציאות האלוקית.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.