לחיות עם פרשת השבוע – לבד, לבד!

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

לחיות עם פרשת השבוע – בשלח – לבד, לבד!

הנביא אומר (מיכה ז’, ט”ו):

כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

הגאולה העתידה תהיה דומה ליציאת מצרים. ננסה לעמוד על נקודה אחת בגאולת מצרים, וללמוד ממנה לדורנו, דור של גאולה.

פרשת השבוע פותחת כך (שמות י”ג, י”ז-י”ח):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בולט בכתוב השינוי בין הכינוי “העם” ובין “בני ישראל”. עמדו על כך חכמים בזוה”ק (ח”ב בשלח, מ”ה ע”ב, בתרגום):

רבי יהודה אמר: מדוע כשהיו ישראל במצרים, כתוב: “שלח את עמי”, “כי אם מאן אתה לשלח את עמי”, “בני בכורי ישראל”, ובאותו זמן לא היו נימולים, ולא התקשרו בו כראוי, וכאן, שהיו נימולים ועשו פסח והתקשרו בו, קורא להם: “את העם”?

ועונה הזוה”ק:

אלא משום אותו ערב רב שנדבקו בהם והתערבו בהם קורא להם “את העם” סתם, כמו שנאמר: “ויגוף ה’ את העם על אשר עשו את העגל”, “ויקהל העם על אהרן”, “וירא העם כי בשש משה”…
בא וראה, אם לא היו אותם ערב רב שהתחברו בהם ישראל, לא נעשה אותו מעשה (של העגל), ולא מתו מישראל כל אותם שמתו, ולא גרם לישראל כל מה שגרם…

הערב רב נקראים “העם”. ר’ צדוק הכהן מלובלין מסביר את הענין (“פרי צדיק” בשלח, ה’):

והענין דבספר אור זרוע איתא דלשון עם הארץ שנקרא כן מלשון גחלים עוממות שאין בהם אור תורה.

כמו גחלים עוממות, שאין בהם אור, וצריך להפיח בהם רוח, כך הערב רב, “העם”, ללא רוח שתרומם אותם, ללא אור התורה שמאיר בהם.

בהקשר זה מובא בזוה”ק סיפור:

רבי יצחק ורבי יהודה היו הולכים מאושא ללוד, והיה עמהם יוסי הסוחר, עם גמלים מקושרים ומשא על כתפיהם. בעוד שהיו הולכים מצא יוסי הסוחר אשה אחת מאומות העולם מלקטת עשבים בשדה, נשמט מהם ותקף אותה ובא עליה. תמהו רבי יצחק ורבי יהודה, אמרו: נשוב מהדרך הזו, שהרי הקב”ה רוצה להראות לנו שלא נתחבר עמו. שבו מהדרך. בדקו אחריו ומצאו שהוא בנה של בת אל נכר (גויה), ואביו זרע פסול היה. אמרו: ברוך ה’ שהציל אותנו. פתח רבי יצחק ואמר: “אל תתחר במרעים”. מי הם המרעים, שלא כתוב ‘חטאים’ או ‘רשעים’, אלא מרעים הם שמרעים לעצמם ולמי שמתחבר עימם. רבי יהודה אמר: “מרעים”, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו רעים וחברים כאחד, שלא יזיקו לך מעשיו ותתפס בחטאיו.

“מרעים” הוא גם לשון חברים, וגם לשון מעשים רעים. מכאן יש ללמוד להיזהר מחברות רעה. כאלו היו הערב רב שהצטרפו לעם ישראל, והשפיעו השפעה שלילית על ישראל. הם גרמו לאוירה שלילית בקרב ישראל, ורק מעטים הצליחו להשתחרר מהאוירה של הערב רב.

על כך נאמר בתחילת הפרשה: “ויהי בשלח פרעה את העם”. “ויהי” הוא לשון צער. איזה צער היה כשיצאו ממצרים?
אלא שפרעה היה צריך לשלוח אותם, משום שלא רצו לצאת. ישראל היו חלק מהאוירה של מצרים, ופרעה היה צריך לשלוח אותם. גם הקב”ה “חשש” שירצו לחזור למצרים, ולכן הוליך אותם דרך המדבר. הפסוקים הראשונים בפרשה מתארים את היציאה של מי שהיה מחובר לערב רב, ולא יצאו מעצמם ממצרים.
אולם: “וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים”. היו כמה שעלו מעצמם ממצרים, ולא היו חלק מהאוירה של הערב רב.
בזוה”ק (ח”ב בשלח, מ”ו ע”א) דרשו פסוק זה מלשון “חמשים”, כנגד היובל, “עולם החירות”. רק מי ששייך לשער החמישים, מי שהיה בחירות אמיתית, עלה מעצמו ממצרים, ועליו נאמר: “וחמושים עלו בני ישראל”, “ובני ישראל יוצאים ביד רמה”.
את “העם” היה צריך לשלח ממצרים, ואילו “בני ישראל” יצאו מעצמם.

נקודה זו מודגשת בתורת החסידות. ה”שפת אמת” כותב (בשלח, תרל”א):

“דבר אל בני ישראל וישובו כו”‘. יש לומר טעם הענין, שיציאת מצרים הי’ נס שלא בהדרגה, והיא לשעה. ורצה הש”י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל… ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם…

כדי שהגאולה תהיה בעצמות ישראל, היא צריכה לבוא מהם. לכן החזיר אותם הקב”ה חזרה, כדי שיצאו שוב מצד עצמם, וכך הדבר ישאר בקרבם ולא יהיה ענין חולף.
ובדומה לכך ב”שם משמואל” (בשלח, תרע”א):

…והנה כל זה הוא מצד ישראל, ועל כן הי’ שביעי של פסח גדול מיציאת מצרים, דזה הי’ מגיע להם מצד הדין מחמת שהי’ משלהם…

יציאת מצרים היתה מצד הקב”ה, אך רצה שיהיה גם חלק שבא מצד ישראל, ממעשיהם.
ובר צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, בשלח, ה’):

ואחר כך כתוב: “וחמֻשים עלו בני ישראל”, שיצאו בתקיפות, כמו שאמרו במדרש רבה שעלו מזוינין… וזכו להיות קרוים ישראל על שם: “כי שרית וגו'”, לנצח היצר הרע, ועל זה נאמר: “וחמשים עלו בני ישראל”… וכן כתוב אחר כך: “ובני ישראל יוצאים ביד רמה”… שיצאו בתקיפות כיון שכבר האיר בהם אור תורה…

לאור דבריהם, אפשר לבאר מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, שמתאימה לשיטתם במקומות רבים אחרים (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא):

“ויסב אלהים את העם דרך המדבר”… ר’ אליעזר אומר: “דרך”, כדי ליגעם, שנאמר: “ענה בדרך כחי קצר ימי וגו'” (תהלים ק”ב). “המדבר”, כדי לצרפן, שנאמר: “המוליכך במדבר הגדול והנורא” (דברים ח’). “ים סוף”, כדי לנסותם, שנאצר: “אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו'” (תהלים ק”ו).
ר’ יהושע אומר: “דרך”, כדי ליתן להם את התורה, שנאמר: “בכל הדרך אשר צוה ה’ אלהיכם אתכם תלכו” (דברים ה’), ואומר: “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר” (משלי ו’). “המדבר”, כדי להאכילם את המן, שנאמר: “המאכילך מן במדבר וגו'” (דברים ח’), “ים סוף”, כדי לעשות להם נסים ונפלאות, שנאמר: “שכחו אל מושיעם עושה גדולות וגו'” (תהלים ק”ו), ואומר: “ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר” (תהלים ק”ו).

רבי אליעזר, כדרכו, מטיל את האחריות על האדם. רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צ”ז ע”ב). הגאולה תלויה בישראל, ואם לא יהיו ראויים – לא יכולה להיות גאולה. וכי יתכן שתבוא הגאולה בלי שאנו נעשה את הצעד שלנו?
רבי יהושע, לעומת זאת, סובר שהגאולה איננה תלויה בתשובה. הגאולה באה משמים, בלי קשר למדרגת ישראל.
כך גם כאן. רבי אליעזר רואה בביטויים השונים רמז לכך שהקב”ה רוצה שעם ישראל יעבדו ויעשו מצידם את הדרך – לייגע אותם, לצרף אותם. ואילו רבי יהושע רואה בכך ביטויים לניסים שהקב”ה עושה לעם ישראל.

הפעם, אנו רוצים ללכת בדרכו של רבי אליעזר. האדם צריך לעבוד מעצמו כדי לראות תוצאות. הקב”ה ברא את עולמו כדי שהאדם יעמול ויתייגע, וכך יגיע אל היעד והמטרה שלשמה נברא. לא נברא האדם כדי לקבל מתנות.
אמר הרבי מקוצק: “ואנשי קודש תהיון לי” – מלאכים יש לקב”ה מספיק. הוא חפץ באנשים, שעמלים כדי לעלות אל הקודש.

נמחיש את הדברים על ידי שיחות שאמר ר’ נתן מאיר ואכטפויגל זצ”ל, שהיה משגיח בישיבת לייקווד (מתוך “לקט רשימות בעניני תפילה”, עמ’ קכ”ה):

רבנו המשגיח זצ”ל היה פעם אחת אצל מרן החפץ חיים זיע”א, ותמיד היה מספר ששמע ממנו יסוד גדול ונורא: “אליין, אליין” (=לבד, לבד). איך האדם צריך לעשות את כל ה”עשה טוב” מעצמו, ולא לחקות אחרים, ולא להיות תלוי באחרים. והיה חוזר בניגון על המילים “אליין, אליין”, בהטעמה מיוחדת, כמו ששמע מהחפץ חיים…
אנשים יש להם חולשה לעשות הכל כמו שאחרים עושים (נאך מאכען), בלי שום עצמיות. זה עבודה גדולה שצריך להרגיל את עצמנו, לא להסתכל על השני, לא להתחשב עם השני, רק אליין, לבד לבד. כל מה שעושים להרגיש אני עושה! אני! לא כיון שכולם לומדים גם הוא לומד, רק לבד! צריך ללמוד מעצמו, ולהתפלל לבד, צריך שהלימוד של האדם יהיה עצמיות שלו, אייגענע תפילה, וזה לא דבר קל.

ודאי שאדם צריך גם לשמוע ולהקשיב, אבל כשהוא עושה את המעשים הוא צריך לעשותם משום שהוא רוצה בכך ומאמין בכך, ולא משום שאחרים עושים. אם אדם מושפע מאחרים, הוא עלול להיות מושפע גם מה”ערב רב”. אמנם בישיבה יש חברה טובה, אבל כשאדם עוזב את הישיבה, יכולים להיות חברים לעבודה, שכנים וכדומה, שעלולים להשפיע עליו השפעה שלילית. לכן צריך להתרגל לעבוד לבד. לא לעשות דברים רק “כי זאת האוירה”, אלא שכל אחד יעשה מעצמו. מי שלא עושה כך – מפסיד את עצמיותו ועלול להיות מושפע לרעה.
בהמשך מובא שם (עמ’ קכ”ט):

היה אומר בכאב גדול, ראינו עשרות בני תורה, שהלכו לאיבוד בעולם! הם יצאו מהישיבה, ונכנסו קצת למצב אחר, לסביבה אחרת, וכבר לא יודעים להתפלל כראוי, ולא לומדים מוסר, אפילו שהם נשארים שומרי תורה ומצוות, אבל הם אובדים, והסיבה היא, כי בשעה שהיו בישיבה הם לא למדו ללכת לבד, מאליו!

ביציאת מצרים היו מעטים שיצאו מעצמם, לבד, “וחמושים עלו בני ישראל”, אך הרוב לא הלכו מעצמם, והיו צריכים את פרעה שישלח אותם, ומזה הגיע חטא העגל, מהשפעת הערב רב.

דברים אלו שייכים לדור שלנו הן במובן הכללי והן במובן הפרטי.
בצד הכללי, אנו צריכים לשוב ולזכור: “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת”. צריך לשוב ולהזכיר ולהודות ולהלל את הקב”ה על הניסים שעושה לנו בדור הזה.
מלחמת ששת הימים “תפסה” אותי בשיעור א’. מדינת ישראל היתה מאויימת על ידי סוריה מצפון, ומצרים מדרום. לכל אחת מהן היה צבא גדול פי כמה מצה”ל. שתי המדינות כרתו ברית, שאם אחת מהן תוקפת את ישראל – השניה מצטרפת אליה, ואם אחת מהן מותקפת על ידי ישראל – השניה נחלצת לעזרתה. כמה ימים לפני המלחמה, ירדן הצטרפה לברית הזאת. מדינת ישראל היתה מוקפת מצפון, ממזרח ומדרום באויבים שרוצים להשמידה. ממערב נמצא הים, שאליו רצו אויבינו להשליך אותנו.
היתה בארץ פאניקה. אנשים עזבו את הארץ, ראש הממשלה התבלבל באמצע נאום שנשא.
והנה, היום, אין אף מדינה שמאיימת על מדינת ישראל, בשני המעגלים הסמוכים לנו. כך מובא בדו”ח ועדת לוקר. אין צבא סדיר שמאיים עלינו. זה נס מדהים, יותר גדול מהנס של יום העצמאות. כשמדינה מתפרקת, זה אירוע מיוחד. הוא קורה אחת למאות או אלפי שנים בדרך כלל. והנה סביבנו עשרות מדינות מתפרקות. הקב”ה עושה את זה עבורנו, ולא אנחנו.
גם אנחנו צריכים לעשות מעשים מצידנו – להיות מתאימים לדור הזה, להודות לה’ ולהתאים את עצמנו לגודל של התקופה, בלימוד תורה ובעשיה.
אנו צריכים לספר לאנשים באיזו תקופה אנו חיים, כדי שנדע להיות ראויים ולהבין את האחריות המוטלת עלינו – להיות אנשים טובים, להתייחס כראוי זה לזה.

ובצד הפרטי, עלינו להיות בני חורין. אמנם אנו נזהרים מלזהות אנשים או קבוצות כ”ערב רב”, אבל יש בידינו מכשירים שהם “ערב רב” יותר גרוע מאנשים. רבי יצחק ורבי יהודה ברחו מהאדם שהלך איתם בדרך, שמא ישפיע עליהם לרעה. מה נאמר אנחנו? יש כאלה שנצמדים למכשירים שמשפיעים עליהם ללא הפסקה כל היום.
אנו נמצאים בדור גדול, והאנשים החיים בדור הזה הם אנשים גדולים. כל אחד ואחד הוא ענק. לא לחינם זיכה אותנו הקב”ה להיות בדור הזה. הקב”ה סומך עלינו שנעשה דברים הראויים לגודלו של הדור.
אבל אנו צריכים לעשות זאת “אליין”, לבד. לעשות מעצמנו, להיות בני חורין ולהשתחרר מהעבדות הנוראית למכשירים הללו.
הקב”ה רוצה שנעשה זאת מעצמנו, לא בגלל שכך היא המסגרת, אלא בגלל שאנו רוצים להיות בני חורין.

“לחיות עם פרשת השבוע” – כאשר אנו חיים בדור של ניסים גדולים, אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה אתה עושה בעצמך? איך אתה עושה את עצמך שתהיה ראוי לדור הזה?

כך נזכה בעזרת ה’ לגאולה השלמה, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.