לחיות עם פרשת השבוע – 'אנכי' – לשון מצרי
5
בשבת האחרונה, הזדמן לי ספר "ליקוטי שיחות" של הרבי מלובביץ', ופתחתי אותו בשיחה לפרשת יתרו. אמנם השיחה היתה ביידיש, ואני לא כל כך מבין, אבל המדרש שהרבי עסק בו הדהים אותי, ולכן ניסיתי להבין מה הוא אומר עליו.
כך הוא לשון המדרש (פסיקתא רבתי פרשה כ"א):
רבי יהודה אמר: אין לשון הזה "אנכי", אלא לשון אהבה לשון חיבה, למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים, וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו, כך לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם, כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב"ה מסיח עמהם בלשון מצרי: 'אנוך'.
המילה "אנוך" היא בלשון מצרי. הקב"ה דיבר כך משום שזו השפה שבני ישראל רגילים אליה ממצרים, ורצה לדבר עימם בלשונם, מתוך אהבתו אותם.
זה מדהים! המילה הראשונה שהקב"ה אומר לעם ישראל במעמד הר סיני, מילה שנתלו בה עולמות שלמים, שדרשו עליה חז"ל: "אנא נפשי כתבית יהבית" – את עצמי כתבתי ונתתי, מילה עליונה זו היא בלשון מצרי. מתוך אהבת ה' לישראל, דיבר איתם "בגובה העיניים", בשפה שהם מבינים, ולא בשפה שלו, כביכול.
הרבי בשיחתו מאריך לשאול על המדרש. איך יתכן שהקב"ה מדבר עם ישראל בלשון של מצרים?! הרי מצרים היא "ערוות הארץ", מקום מלא זימה. שפתם של המצרים מבטאת את התרבות והמהות שלהם – וזו השפה שבה ה' מדבר עם ישראל?
ומבאר הרבי – אכן כן! תפקידו של מעמד הר סיני הוא לרומם את המציאות מן המקום הנמוך ביותר שלה. "וירד ה' על הר סיני" – ה' ירד כדי לרומם את המציאות מן הדיוטא התחתונה, מן המקום המטונף והמלוכלך ביותר – אל מעמד הר סיני וההתגלות האלוקית. המילה שהקב"ה אמר מיד אחרי "אנכי" – היא שם הוי"ה, השם הנכתב ואיננו נקרא. התפקיד הוא לרומם את מצרים, בחי' "אנכי", אל שם ה'. את כל ניצוצות הקדושה שירדו במקומות הנמוכים ביותר להביא אל הר סיני. שהרי אין דבר שלא ברא אותו הקב"ה, ואנו צריכים לקדש את כל הבריאה ולרומם אותה.
הרבי, על פי גירסת המדרש שבה עסק, ביאר את ענין הלשון המצרי. אך בפסיקתא שהבאנו, מובא שהיה זה בגלל אהבתו של הקב"ה לעם ישראל. בגלל אהבת ה' לישראל דיבר עמהם בשפה שהם מבינים.
נראה, שדבר זה מבטא את האמון הגדול של הקב"ה בעם ישראל. הקב"ה מדבר עימנו בשפה המצרית, כי הוא מאמין בנו ובוטח בנו שנצליח לרומם את מצרים אל הקודש. ה' מאמין בישראל שלא יגררו אחרי הלשון המצרית, אלא אדרבה, ירוממו אותה ויגררו אותה אחריהם, אל תוך מחנה ישראל הקדוש.
זוהי גם המשמעות של יציאת ישראל ממצרים ברכוש גדול. עם הרכוש הגדול שלקחו ממצרים – הגיעו ישראל אל מול הר סיני לקבל את התורה. "לא תישאר פרסה", אמר משה לפרעה. גם את הדברים הנמוכים ביותר במצרים ניקח איתנו, "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'".
הקב"ה בטוח שאנו יכולים לעמוד במשימה הזו, ולכן דיבר עימנו בלשון מצרי.
הרבה דברים מתרבות הגויים נכנסו אל תוך התורה. כשלמדתי מצוות "והלכת בדרכיו" שבספר המצוות להרמב"ם, נתקלתי בדוגמא כזו. הרמב"ם מחדש בהלכות דעות שיש ללכת בדרך המיצוע, ומביא לכך דוגמאות שונות. התברר לי, כי לשונו של הרמב"ם על דרך המיצוע, יחד עם הדוגמאות שהוא מביא – זהו ציטוט כמעט מילה במילה מדבריו של אריסטו, הפילוסוף היווני. בתחילה הייתי בהלם, והיה לי משבר – וכי אני לומד את דברי הרמב"ם, או את דברי אריסטו?
אך לאחר מחשבה הבנתי שזה דבר גדול. שכן הרמב"ם לא הסתפק בציטוט מאריסטו. הרמב"ם הוסיף כמה מילים על אריסטו (הל' דעות פ"א ה"ה-ו'):
ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר: "והלכת בדרכיו". כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
הרמב"ם הופך את הדברים הללו למצוה.
אריסטו היה טוב מאוד בהבנת המציאות ש"מתחת לגלגל הירח". הוא כמעט מיצה את היכולת האנושית לחשוב ולהעמיק במה שאנו רואים. הרמב"ם לקח את אריסטו, והפך אותו למצוה. שכן גם בדבריו של אריסטו יש ניצוצות אלוקיים. מצות "והלכת בדרכיו" מתייחדת בכך שאנו צריכים למצוא בעצמנו את הדרכים וללכת בהן. "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" – איך עושים את זה? הדרך להיות רחום היא דרך אנושית, ולכן אנחנו יכולים ללמוד מאריסטו על כוחות הנפש של האדם, כיצד הם בנויים וכיצד ניתן לנהוג בהם בצורה נכונה.
על הדברים הללו אנו מברכים "לעסוק בדברי תורה". הרמב"ם הוסיף את הפסוק "והלכת בדרכיו", וזה הופך את הדברים הללו לתורה.
המילה "אנוך" היא מילה מצרית. הקב"ה הוסיף י (בחי' יהודי…). המילה המצרית מבטאת אגו מנופח, מלא בתאוות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כך היה פירוש המילה הזו במצרים.
הקב"ה אומר את זה, "מפי הגבורה", וזה הופך להיות מילה של קודש. מילה זו היא מקורה של מצוה בתורה, מצות האמונה.
רבי יהודה מדגיש שהקב"ה דיבר לבני ישראל בלשון מצרית, בגלל אהבתו אותם – בגלל גדולתם. אי אפשר לומר לשון מצרית לאנשים קטנים. הם עלולים להיגרר אחריה ולהיות מושפעים ממנה. הם עלולים לומר: אם הקב"ה מדבר עימנו בלשון מצרית, אז בואו ונהיה מצרים. רק אנשים גדולים, בחי' "אני אמרתי אלהים אתם", יכולים לשמוע לשון מצרי, ולרומם אותו אל הקודש.
אנחנו נמצאים היום בדור שדומה לדור של מעמד הר סיני. הקב"ה שם אותנו בדור ענק, דור מיוחד.
אחת הנקודות המדהימות בדור הזה, היא ההתפתחות הטכנולוגית. סבא שלי ז"ל, כשהיה מדבר בטלפון, היה מתרגש בכל פעם מחדש. אמנם היה זה טלפון ישן, המחובר לקיר ובעל חוגה, ובכל זאת הוא היה מתפעל – אני מדבר כאן, ושומעים אותי שם, בעיר אחרת. מדהים.
אני נולדתי למציאות שיש בה טלפון, ואני כבר פחות מתרגש מזה (למרות שיש ממה להתרגש). אבל המציאות היום, שבה כל העולם נמצא בכף ידך – מרגשת אותי. אני נוסע עם "ווייז", והוא מזהיר אותי שבעוד כך וכך מטרים יש משטרה. זה מדהים. השגחה פרטית ממש. הרי יש עוד כמה אלפים או מליונים שהוא מדריך אותם באותו רגע. אילו היו אומרים לפני כמה שנים שיהיה דבר כזה – היה ברור שזה משהו אלוקי. אי אפשר לחשוב אחרת. על ה' נאמר ש"עיניו משוטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב' ט"ז, ט'). והנה גם ה"ווייז" משוטט בכל הארץ ומשגיח על כולם. זו דוגמא אחת מני רבות…
הדברים האלו הם סימן לדברים הרוחניים. יש בדור הזה גילויים גדולים של פנימיות התורה, עוצמות אדירות של לימוד תורה.
כל הדברים הללו מלמדים אותנו שהקב"ה מאמין בנו, שנעשה עם זה טוב ונרומם את זה.
ככל שהדור ענק, והשכלולים גדולים – גם "ערוות הארץ" שכרוכה בזה גדולה יותר. "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". כל הדברים הנפלאים הללו עלולים להיות לרועץ, אם נגררים אחריהם. מי ששומע לשון מצרי עלול להיות מצרי, אם הוא נגרר אחריה ולא מרומם אותה. הקב"ה שם אותנו בדור הזה כי אנחנו מסוגלים לעמוד במשימה הזו. אנו יכולים לעמוד מול המשיכה הגדולה ומול התאוות, ולהפוך אותם ל"אנכי", למציאות אלוקית עליונה.
אין ספק שמי שחי בדור הזה, ומוותר על כל הפיתויים והולך ללמוד תורה בישיבה – הוא אדם גדול. ענק. יש לנו ולכם כוחות להתמודד ולעמוד מול זה.
העיקר הוא, להיזהר מלהיגרר אחרי המכשירים הללו. יש לשים גבולות לשליטה של המכשיר בנו. נקבל על עצמנו בע"ה ובלי נדר, שבית המדרש בישיבה יהיה נקי מן המכשירים הסלולריים.
אמנם אנו רוצים לרומם את עולם החול, וזה אפשרי, אך בשלב ראשון יש להבדיל "בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים". בית המדרש הוא מקום של קודש, ולכן בו מתרכזים בקודש בלבד.
אם נעשה זאת – נוכל לבוא אל המכשירים הללו ולרומם אותם, להפוך את לשון המצרי ל"אנכי", לאמונה. הרי אפשר להגיע על ידי המכשירים הללו לאמונה, יש בהם דברים אדירים – ולשם כך יש לתחום את הגבולות. כך נבוא אל החולין ונהפוך אותם לדברים גדולים, בחי' "אנכי ה' אלקיך".
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
הרב ויצמן מעשיר אותי כל שבוע. ההתבוננות במדרש נפלאה. חבל שאני לא מגיבה כל שבוע.
תודה
תודה הרב