לחיות עם פרשת השבוע – גאולה באומר ובפועל
5
ראיתי פירוש מעניין ומחודש על תחילת הפרשה, שפותח פתח להתבוננות ולהעמקה. כך פותחת הפרשה (שמות כ"ה, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
הרבה שאלו על הפסוק, ובמיוחד על המילים "ויקחו לי תרומה", שהיה צריך להיות כתוב: "ויתנו לי תרומה".
פירוש מיוחד לפסוק מופיע בספר המופלא "מגיד מישרים", שבו מובאים דברים שהתגלו למרן ה"בית יוסף" מאת מגיד שבא אליו מן השמים, מכח המשניות שהיה לומד. כך מובא (פרשת תרומה):
איכא למידק בהאי פרשתא קדישתא דא, מאי "ויקחו לי תרומה", ויתנו לי תרומה מיבעי ליה, ותו מאי "אשר ידבנו לבו". ותו מאי אהדר כמא דכתיב למימר "תקחו את תרומתי". ותו מאי הכא לנוכח ולעיל שלא לנוכח, ותו אמאי לעיל קרי ליה "תרומתי". ויש לומר, דבעא הקב"ה דבהאי נדבה יהיו בני ישראל האזרחים גבאים ולא מערב רב, והיינו "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", כלומר בני ישראל יקחו התרומה, כלומר הם יגבו אותה, כלומר וממי יגבו אותה, "מאת כל איש" אף מערב רב, וקאמר "אשר ידבנו לבו", כלומר לא יכפו אפילו בדברים לשום אדם יותר ממה שלבו נדבו, ולגלות זאת הכוונה אהדר אמר "תקחו את תרומתי", והכי קאמר: "דבר אל בני ישראל", אתם בעצמיכם "תקחו את תרומתי", כלומר אתם תהיו הגבאים, לא הערב רב, ואחר שאתם תקחו אותה תקרא "תרומתי".
המגיד מוסיף לשאול על המילים: "אשר ידבנו לבו" – מה עניינן. ועוד, מדוע התורה חוזרת בסוף הפסוק שוב: "תקחו את תרומתי"?
ומבאר, שהפסוק עוסק בשני עניינים. בתחילה עוסקים בגבאי הצדקה, שהיו לוקחים את התרומה. גבאים אלו צריכים להיות מבני ישראל בלבד, ולא מהערב רב. על כן נאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".
בהמשך הפסוק עוסקים במי שנותן את התרומה. התרומה יכולה להינתן על ידי כל אחד, גם מהערב רב. בחלק זה מחדשת התורה שהתרומה צריכה להיות נדבת הלב גמורה, ללא כל כפיה. אם כך יהיה, הרי שכאשר התרומה תגיע אל הגבאים שיקחו אותה מהערב רב, היא תהיה "תרומתי", ויקרא עליה שם ה'.
זהו פירוש מופלא, שעל פיו מבואר הפסוק אחת לאחת.
מהי משמעות הדברים?
בני ישראל הולכים לבנות את המקדש. המקדש צריך להיות בנוי מחומר אלוקי, שאיננו נגוע בחומריות האנושית הירודה. כיצד עושים זאת? יש בזה שני עניינים, מצד הנותנים ומצד הלוקחים.
הנותנים צריכים להסתלק לגמרי מהחומר שהם נותנים. לתת בלב שלם, ללא רצון ששמו של הנותן ייקרא על מה שנתן. הנתינה היא גמורה, בלא רצון לרווח אישי ולו קטן.
הלוקחים הם שלוחים של הקב"ה, ומצד שליחותם הם לוקחים את התרומה בשם ה', ומכניסים אותה לרשות גבוה. כך היא נכנסת להיות "תרומתי", ואפשר לבנות על ידה את המשכן.
מדברים אלו עולה, שאחת הנקודות המרכזיות בבנין המשכן היא עבודת המידות. בספר "מדרש אור חדש" מביא מדרש על בניית המשכן (מובא בספר הגימטריאות לרבי יהודה החסיד, פרשת תרומה):
"מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק" (ישעיה כ"ד, ט"ז). כשאמר הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), נתקבצו פמליא של מעלה ואמרו: רבונו של עולם, שכון בינינו במקום טהרה, כמו שאמרו: "תנה הודך על השמים" (תהילים ח', י'). אמר להם הקב"ה: יש לי אדם אחד למטה, ששקול כנגד כולכם… ויש לי מלאך אהרן – "כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', ז'), ושם אהרון, "רונו ליעקב שמחה" (ירמיה ל"א, ו'), וכתיב (שמות ה', י"ד): "וראך ושמח בלבו". כיון ששמעו כך, שתקו כולם.
בזכות אהרן נבנה המשכן, ולא נשאר עם המלאכים בעולם העליון. ומהי תכונתו של אהרן? עבודת המידות. אהרן הגיע למדרגה כזאת, שהיה שמח בהצלחתו של משה, אחיו הקטן. משה קיבל מה' שליחות, וכשאהרן שמע על כך – "וראך ושמח בלבו". הוא לא יחשוב – למה הוא ולא אני, הוא לא יערוך השוואה בינו ובין משה. אהרן ישמח בהצלחתו של משה.
השמחה לא יכולה להיות שמחה שלמה, אם האדם איננו נקי במידותיו. רק כאשר מתקיים "איש אשר ידבנו לבו", שזוהי נתינה בלב שלם – ניתן לבנות את המשכן. התורמים למשכן לא זכו לשלט עם שמם. שלט כזה הופך את התרומה לענין אנושי ולא אלוקי. כדי שהמשכן יבנה מחומר אלוקי, הנתינה צריכה להיות גמורה, בלב שלם, נקי ומשוחרר מכל נגיעה אישית.
אהרן הוא ה"מודל" לאדם שבזכותו נבנה המשכן. אדם שיכול לתת בלב שלם ולשמוח בלב שלם בשמחתו של אחיו.
איך אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע"? מה אנו יכולים לעשות לבנין בית המקדש?
המדרש אומר שאנו צריכים להיות כמו אהרן שנאמר עליו: "וראך ושמח בלבו". זוהי התכונה של אהרן שבזכותה נבנה המשכן בעולמנו התחתון.
כאשר עובדים על המידות ומגיעים למדרגה ששמחים שהצלחת החבר – אז יכול להיבנות המקדש. אנו צריכים לשאוף לכך שנשמח בהצלחת חברינו, ואפילו לזמן קצר, לדקה אחת. בסוף תפילת עמידה, באמירת "אלוקי נצור", לומר לקב"ה בלב שלם שאני שמח בשמחתו של חברי.
גם הערב רב, שהיו צריכים להיות במדרגת "אשר ידבנו לבו", זה היה ענין זמני. לא דרשו מהם להיות בלב נקי באופן קבוע, אלא שברגע הנתינה יהיו נקיים מנגיעה אישית. הרגע הזה נותן משמעות לכל החיים. אם יחזרו על עצמם רגעים כאלה עוד ועוד – יהפוך הדבר להיות חלק מהטבע שלנו. זהו הדבר שיבנה את בית המקדש.
בית המקדש צריך להיות בית אלוקי. יתכן שהקב"ה רוצה לבנות עכשיו את בית המקדש, והמלאכים מעכבים. הם אומרים: תראה מה הולך שם למטה, איזה עולם, איזה ערכים. הקב"ה מחכה לאדם אחד, כמו אהרן, שהוא יוכל לומר עליו: בשבילו אני מוריד את המקדש לעולם התחתון. בזכות אלו ששמחים בהצלחתם של חבריהם, מסתכלים בכיף ובשמחה על המציאות הסובבת אותם.
נקודה נוספת שבעזרתה אנו יכולים לקדם את בית המקדש.
הרב בזק הראה לי דברים שכתב המקובל הרב שמעון צבי הורוביץ, שהקים יחד הרב חיים יהודה לייב אוירבך את ישיבת המקובלים "שער השמים" בירושלים.
הרב הורוביץ פעל למען החזרת עשרת השבטים, ואף נסע לשם כך למזרח הרחוק, אך לא הצליח למצוא את עקבותיהם. בדבריו הוא מסביר את הקשר בין שני מפעליו – הקמת ישיבת המקובלים וחיפוש עשרת השבטים (הקדמה לספר "קול מבשר"):
והנה שני סיבות מעכבות את גאולתנו ופדות נפשנו… לימוד ומעשה, באומר ובפועל. באומר – היינו לימוד חכמת הקבלה, פנימיות ונשמת תורתנו הקדושה שגילה אליהו הנביא לרשב"י זיע"א, כי רק בזכות לימוד הקדוש הזה יפקון מן גלותא… ובפועל – היינו לקיים מדרשי חז"ל שעתידין גלות יהודא ובנימין לשלוח שלוחים לעשרת השבטים ולהביאם.
עם ישראל כולו, כולל עשרת השבטים, צריך לחזור לארצו. זה אחד הדברים שמעכב את הגאולה. חז"ל אמרו, שעתידים בני יהודה ובנימין לשלוח שלוחים ולהביא את עשרת השבטים לארץ ישראל.
אנו רואים זאת בעינינו וזה דבר מדהים. בני שבט מנשה חיו בהודו, במקומות נידחים ורחוקים, "מעבר לנהר הסמבטיון", במשך 2700 שנה. בכל השנים הללו הם היו מנותקים לחלוטין מכל קשר אל העם היהודי. ובכל זאת עברה ביניהם מסורת, שבעתיד יבוא אחיהם הגדול יהודה, ויקח אותם לירושלים. אנו זוכים לשמוע את שירי הגעגועים שלהם לירושלים, ונדמה בעינינו שמנגינתם לקוחה מנגינת הלויים בבית המקדש.
אנו צריכים לפעול ולהתחזק בשני הדברים שבהם תלויה גאולתנו ופדות נפשנו. לימוד פנימיות התורה והבאת עשרת השבטים. אנו משתדלים בכך בישיבה על פי כוחנו ויכולתנו.
גם בדברים אלו חשוב לפעול על פי מה שאומרת התורה בתחילת הפרשה.
מבחינת הנותנים – לתת בלב שלם. בלימוד פנימיות התורה חשוב שזה לא יהיה ענין אישי, כדי להתגדל בכך. אין זה כלל ענין אישי, אלא זכות גדולה ללמוד דברי אלוקים חיים, מה שזוכים להבין. אל לנו להכניס את עצמנו ללימוד, ללמוד רק מה שמעניין אותי, מה שאני מבין או לחפש מה זה נותן לי. צריך להיות "איש אשר ידבנו לבו", בלב שלם.
בענין קליטת עשרת השבטים, ובמיוחד בני שבט מנשה שאנו זוכים לקלוט בישיבתנו – אנו בחינת "לוקחים" – גבאים. צריך לשאוף לפעול כשלוחים של הקב"ה. זוהי זכות גדולה שנפלה בחלקנו, שבקשו מאיתנו להיות שותפים לדבר הגדול הזה, ושנענינו לכך. אנו זוכים ליטול חלק בגאולתנו ופדות נפשנו. אם נפעל כשלוחי הקב"ה, זה יהיה משהו אלוקי, זה יהיה בחינת "תקחו את תרומתי".
אנו צריכים להודות לה' שזכינו להיות חלק מתהליך הגאולה של עם ישראל. חזרת עשרת השבטים היא ענין גדול ומיוחד, ואנו צריכים לעשותו בשליחות אלוקית. יחד עם זאת, צריכים לשאוף להבנה פנימית בתורה, בצורה נקיה כמה שאפשר, בלי נגיעה אישית, לשם שמים.
כך נזכה לראות בעינינו את גאולתנו ואת פדות נפשנו במהרה, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.