לחיות עם פרשת השבוע – ערכה של הקריאה
ספר "ויקרא" שאנו פותחים בקריאתו השבת, נקרא על שם המילה הראשונה. ננסה לעמוד על משמעותה, על פי מה שכתבו בענין זה.
הפסוק הפותח את הספר הוא פסוק מיוחד:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
מה עניינה של הקריאה?
בפעמיים נוספות מצאנו קריאה של ה' אל משה. במעמד הסנה (שמות ג', ד'):
וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
ובמעמד הר סיני (שמות י"ט, כ'):
וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.
זוהי התייחסות מיוחדת של הקב"ה למשה.
רש"ר הירש כותב:
אילו נאמר "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו", היתה הקריאה פעולה עצמאית, הנבדלת מן הדיבור; לאמר: ה' קראוֹ אליו כדי לדבר עמו. אך הכתוב אומר: "ויקרא אל – משה וידבר ה' אליו". בלשון זו הקריאה קשורה אל הדיבור, והיא באה להגדיר את טיבו: ה' קרא ודיבר אל משה; הוה אומר: הדיבור נפתח על ידי קריאה אל משה. כך לימדנו הכתוב, שדבר ה' אל משה היה דיבור אל משה. וכך הוציא מדעת המגלים פנים ומסלפים, – כאילו התגלות ה' אל משה היא התגלות מתוך לבו של משה; כאילו דומה היא לְאֶקְסְטָזָה של קוסמים ומנחשים; או כאילו אין היא אלא התפעלות של רוח האדם, המתרחשת בלב האדם; כאילו "הדת היהודית" היא כשאר כל התופעות הדתיות שבעולם, – אף היא רק שלב בהתפתחות הרוח האנושית. לא כך. אלא "כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא), כשם שהדבר הנאמר מאדם לאדם יוצא רק מלב המדבר, ואין הוא יליד רוחו של השומע, – כי לא בקרב השומע נולד הדבר הנשמע, ולא הוא שתרם דבר ליצירתו, – כן היה גם דבר ה' אל משה רק דיבור של ה' בלבד. לא מלב משה יצא הדבר, אלא מן החוץ הוא הגיע אליו; הוא קראוֹ והוציאוֹ והפסיקוֹ מהגיגיו, למען יפנה את לבו להקשיב לדבר ה'. קריאה זו הקודמת לדיבור סותרת את המחשבה על תהליך כל שהוא, שהתרחש בלב משה עובר לדיבור; היא מציינת את ה' לבדו כמדבר – ואת משה כשומע בלבד. משה לא הביא לידי כך, שה' ידבר אליו; אף הוא לא שיער מראש, מה ידבר ה' עמו; כי הדיבור הגיע אליו כמאורע היסטורי גמור.
הרש"ר הירש חי בסביבה שבה היו אמירות שהתורה היא דברים שמשה "חצב" מתוך לבו. גם היום ניתן לשמוע אמירות דומות לכך. כפי שעובדי עבודה זרה מגיעים לאקסטזה רוחנית בעבודתם, כך אמרו גם על משה. מתוך התרוממות רוחו המציא משה את דברי התורה.
אמירה זו באה לומר שכל התורה צריכה לבוא מתוך הלב. אנו צריכים לקיים את התורה מתוך שאנו מתחברים אליה, ואם איננו מתחברים – אין ערך לקיום התורה.
כדי להוציא מדעה זו, אומרת התורה שהקב"ה קרא למשה ואז דיבר אליו. לא היו אלו דברים שמשה הוציא מלבו, אלא אמירה שבאה אליו מן החוץ, מאת ה'. התורה היא אמירת אובייקטיבית, שיש בה מצוות, חוקים ומשפטים שאנו כפופים אליהם וצריכים לקיימם.
במדרש דורשים חכמים את הקריאה אל משה במידת בנין אב (ספרא, א'):
"ויקרא… וידבר", הקדים קריאה לדיבור. הלא דין הוא, נאמר כאן דיבור'ונאמר בסנה דיבור, מה דיבור האמור בסנה הקדים קריאה לדיבור, אף דיבור האמור כאן הקדים קריאה לדיבור. לא, אם אמרת בדיבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדיבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דיבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדיבור… הרי את דן מבנין אב: לא הרי דיבור הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דיבור הר סיני שאינו תחלה לדברות, ולא הרי דיבור הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דיבור הסנה שאינו לכל ישראל, הצד השוה שבהן שהן דיבור מפי קדש למשה והקדים קריאה לדיבור, אף כל מה שהוא דיבור מפי קדש למשה הקדים קריאה לדיבור… יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה, מנין לכל הדברות שבתורה, תלמוד לומר "מאהל מועד", כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצווין, אמר ר' שמעון: תלמוד לומר 'דיבור' "וידבר", אף לאמירות ולצווין.
כל הדיברות, האמירות והציוויים של ה' למשה – קדמה להם קריאה.
נראה, שיש לדברים אלו משמעות עמוקה. הקב"ה קרא למשה, ורק מתוך הקשר האישי שנוצר בין ה' למשה – דיבר ה' עם משה.
אילו היה מתחיל הקב"ה מיד: "וידבר ה' אל משה לאמר", היה זה ביטוי לכך שהדיבור הוא "פונקציונלי" – ענין מקצועי. יש ידיעות שהקב"ה מעביר למשה.
הקריאה מלמדת שאין זה כך. הדיבור והציווי נובעים מתוך קשר. הקב"ה קורא: "משה, משה", ביטוי לחביבותו של משה – ורק אז מדבר עמו.
יש בכך לימוד גדול גם עבורנו. כל אמירה שיש בין אדם לאדם – צריכה להיות מתוך קשר. קשר בין חברים, בין רב לתלמידו – הדיבור איננו "מקצועי" וטכני בלבד. יש קשר, ומתוך הקשר נובע הדיבור.
דומה הדבר ליחסים שבין איש לאשתו. הקשר בין האיש והאשה לא נובע מתוך כך שיש מטלות שצריך לבצען. צריך לערוך קניות, ולבשל ולכבס, לפרנס את המשפחה – וכך נוצר קשר. זהו קשר טכני, של חלוקת תפקידים. הקריאה שלפני הדיבור הופכת את הקשר לענין אישי, לקשר קרוב ועמוק, שמכוחו נעשות כל הפעולות שיש לעשותן.
כך גם המצוות, ניתנו לנו מתוך הקשר של הקב"ה למשה ולעם ישראל. אין אלו ציוויים טכניים, אלא ציוויים שנובעים מתוך קשר ומתוך חביבות.
דבר זה נלמד במדרש במידת "בנין אב". בנין אב מלמד על הקשר שבין הבן והאב.
בחינוך ילדים, יש ערך רב לגבולות. אך חשוב שהקשר בין האב לבנו לא יתחיל בגבולות שמציב האב לבן.
ראשיתו של הקשר באמון שנותן האב בבנו, שהוא ילד טוב. מתוך האמון נולד קשר קרוב, ומתוך הקשר יש מקום לגבולות.
פעמים שהורים שואלים: אם הבן עושה כך וכך – איך עלי להגיב, מה עלי לומר לו?
במקרים אלו חשוב לזכור – רק אחר שיש אמון וקשר – ניתן להציב גבולות. השאלה מתי חוזר הבן הביתה בלילה איננה הדבר הראשון שעליו מדברים. אחר שנוצר קשר, ניתן ליצוק לתוכו גם גבולות.
את הלימוד שהקריאה והקשר קודמים לציוויים ולאמירות, מלמדת התורה במידת בנין אב, שכן גם הקשר בין אב לבנו קודם לציוויים ולאמירות.
בתנחומא דרשו ענין זה בדרך נוספת (תנחומא ויקרא, ד'):
גדול היה משה, ראה מה כתיב: "ויקרא אלהים לאור יום" (בראשית א'). וכאן: "ויקרא אל משה". זו קריאה וזו קריאה…
כאן דרשו בגזרה שוה, "ויקרא אל משה" – "ויקרא אלהים לאור יום".
נראה, שהמדרש "משתמש" בכלל שמזכיר ר' צדוק הכהן מלובלין, שהמשמעות העמוקה של מילה נלמדת מן ההופעה הראשונה של המילה בתורה.
המדרש רוצה לעמוד על משמעות המילה "ויקרא", והוא לומד זאת מן הפעם הראשונה שנזכרת מילה זו בתורה – "ויקרא אלהים לאור יום".
בבראשית, הקריאה היא חלק מהתהליך של היציאה מן התוהו ובוהו אל עולם התיקון (בראשית א', ב'-ה'):
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
התוהו בא עם "חושך על פני תהום". בפנימיות התורה מובא, שחושך הוא לפעמים אור גדול, שאין לאדם כלים לקלוט אותו. כשמאירים לאדם עם זרקור רב עוצמה על פניו – הוא רואה חושך. כשאמר הקב"ה "יהי אור" – היה זה צמצום של האור הגדול, האור הגנוז שנברא במעשה בראשית. האור הגדול גרם לתוהו, שכן לא היו לעולם כלים לקלוט אותו. צמצם הקב"ה את האור, וקרא לאור יום, ולחושך לילה. הקריאה בשם היא חלק מהיציאה של העולם מתוהו ובוהו. בתוהו הכל מעורבב ואין שמות. היכולת לקרוא בשם היא חלק מהתיקון.
תיקון הוא מיעוט של האור כדי שיכול העולם לקלוט אותו ולחיות לאורו.
אדמו"ר הזקן מבאר, שהצמצום של האור הוא תיקון, משום שכך יש אפשרות לכמה אורות לחיות יחד, זה לצד זה. אור גדול יתר על המידה לא מאפשר לאורות אחרים להיות לצידו.
"גדול השלום". שלום הוא האפשרות של שני אנשים לחיות ביחד. זהו האור היותר גדול, שהעולם חי ממנו ונבנה על ידו. אור אחד גדול שלא מאפשר את קיומם של אורות נוספים – הוא בעצם חושך ותוהו.
הקריאה הראשונה של הקב"ה למשה היתה בסנה. אנו יכולים לנסות לדמיין את משה, רועה צאן במשך שנים רבות, חי בהתעלות ובקרבת אלהים עצומה. אך הוא עושה זאת כאדם פרטי. כעת הקב"ה שולח את משה לתקן את העולם. על כן קורא הקב"ה למשה, כדי לתת לו כלים לתקן את העולם.
גם מעמד הר סיני, היה מעמד עליון, הופעה עליונה חד פעמית. הקריאה אל משה באה משום שמשה צריך לקחת את האור הגדול של מעמד הר סיני, ולתרגם אותו לעולם של חוקים ומשפטים, מסגרות חיים שעם ישראל חי לאורם במשך דורות.
גם אצלנו קורא הקב"ה למשה, וכך משה בא לעולם התיקון.
אנו צריכים להישמר ממציאות של תוהו. התוהו בא כשיש אור אחד גדול, שלא נותן מקום לאורות נוספים. אמר על כך הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת כ'):
שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהיה הקצוניות מזיקתה.
יש כאלה שלוקחים ערך אחד, והולכים איתו עד הסוף. יכול אדם לדבוק בערך של "זכויות הפרט", ולראות בו "אור גדול". בשמו הוא מוכן לאפשר צריכת סמים, ולהכיל הימנעות מברית מילה. אלו זכויות שכל אדם יכול לעשות בהן כרצונו. זוהי תפיסה של תוהו. של אור אחד גדול שלא נותן מקום לאורות נוספים להתקיים לצידו.
אמנם, יש כאלה שהתוהו נראה להם מושך ומרשים. אמירות חדות וקיצוניות והליכה "עד הסוף" מושכות פעמים רבות אנשים, בעיקר צעירים. מסגרות וחוקים נראים בעיניהם קטנים וחסרי ענין. אך העולם שלנו הוא עולם התיקון. התיקון בא כאשר מכניסים את האור הגדול למסגרות ולחוקים. לפרוץ מסגרות בשם ערך אחד, גדול ככל שיהיה, מוביל לדברים לא טובים.
היתכן לתמוך במי שנמנע מברית מילה? זהו דבר מזעזע. אמרו חכמים (בבלי שבת ק"ל ע"א):
ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם…
יהודים במשך אלפי שנים מסרו את נפשם כדי לקיים את מצות ברית מילה. האם יתכן לומר שזו זכותו של כל אדם להחליט אם הוא מקיים זאת או לא?! זו אמירה מצמררת. אנו לא יכולים לתת מקום לחושך הזה, לתוהו ובוהו הזה.
הקריאה אל משה מלמדת אותנו את הצורך בקשר, ואת ערכו הגדול של עולם התיקון.