לחיות עם פרשת השבוע – להיפתח אל הטוב
בתחילת הפרשה, בתוך דיני אשה יולדת, מופיע פסוק על ברית מילה (ויקרא י"ב, ג'):
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
חז"ל דרשו פסוק זה בגזרה שוה (שבת ק"ח ע"א):
מנין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן "ערלתו" ונאמר להלן "ערלתו", מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי.
כשם ש"ערלה" שנאמרה בעץ, היא במקום שעושה פירות, כך הערלה שבאדם היא במקום שעושה פירות, שממנו באה המשכיות הדורות.
מדהים לראות את הקשר שבין המידה ובין הדין הנלמד ממנה בלימוד זה.
התרגום מתרגם את המילה "ימול" – "יתגזר". ברית המילה היא גזרה – חיתוך. גם "גזרה שוה" היא מלשון חיתוך, כפי שמבאר הרמ"ע מפאנו מידה זו:
גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה.
יש לחתוך את הקליפות , וכך ניתן להגיע להשוואה הפנימית שבין העניינים.
בפסוק העוסק בברית המילה, בגזרת הערלה, מתבקש ללמוד בגזרה שוה על משמעות הסרת הערלה.
מהי משמעות הדברים?
הרמב"ם מסביר (מורה נבוכים ח"ג, מ"ט), שטעם המילה הוא למעט את תאות העריות.
איך זה "עובד"? האם יש כאן ענין סגולי בלבד, או שניתן להבין זאת?
הדברים עולים מדבריו של הרב קוק זצ"ל בענין (אורות הקודש ח"ג, עמ' ש'):
הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי.
מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.
התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.
השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה. והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית.
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.
לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.
הערלה היא כיסוי. כשיש לאדם ערלה, הוא נמצא עם עצמו בלבד, והוא לא פתוח לעולם. הוא לא עושה פירות, כי הוא סגור עם עצמו בלבד, ואין לו ענין בפירות. במצב כזה, האדם מלא ביצר הרע. הכל מתחיל ונגמר בתאוותיו.
אך כשאדם פתוח, גוזר את הערלה האוטמת ונפתח לעולם, הוא מגיע אל הפנימיות, ומגלה את כוחה של הנתינה לעולם, של עשיית הפירות. כוחותיו מנותבים לעשיה ולנתינה, ותאוותו מתמעטת.
"לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי י"ח, א'). כשאדם נפרד מן העולם, משתלטת עליו התאוה. אבל כשהוא מחובר, עוסק בנתינה ובעשיית פירות – אין לו תאוה.
על כן דרשו ש"ערלתו" – במקום שעושה פירות. זה המקום שהערלה סוגרת, ואותו צריך לפתוח על ידי ברית המילה.
ההשקפה הפסימית על העולם רואה את העולם כמקום רע. אם כך, לשם מה לביא לעולם ילדים? לשם מה להוסיף יצורים אומללים לעולם כה אכזר?
אנו יכולים לראות זאת באירופה, שם ממוצע הילדים למשפחה הוא פחות משנים. מספר האנשים הולך ויורד, יש מחסור בידים עובדות – והמוסלמים מנצלים זאת וממלאים את אירופה. רבים ממנהיגי אירופה הם ללא ילדים במתכוון. אירופה לא מאמינה בהמשכיות, מתוך השקפה פסימית על העולם.
אך אנו אוחזים בהשקפה האופטימית. זוהי ההשקפה המביטה אל העתיד הטוב. התאוה נועדה כדי להביא את הדורות הבאים, את העתיד. יש להסיר את הערלה, את ההשקפה הפסימית, ולאחוז בהשקפה האופטימית, הרואה את העתיד הטוב של העולם, ונמצאת ב"מקום שעושה פירות".
ברית המילה מסירה את החיצוניות, את הערלה, כדי להגיע לנקודה הפנימית הטובה.
גם העץ בשנותיו הראשונות מכונס בעצמו, ואז הוא "ערלה". לאחר שלוש שנים מביא האדם את הפירות לירושלים, מתחיל לעסוק בנתינה – ומאז העץ כולו נתינה, ברכה ופירות לעולם. הפירות הם ההמשכיות של העץ ושל האדם, והם הביטוי לנתינה.
מעניין לראות, שגם הנושא שבו עוסקת רוב הפרשה – הצרעת – קשור לענין זה.
"צרעת" מתרגם אונקלוס" – "סגירו". כמו לפני הסרת הערלה, כך גם הצרעת מבטאת את האדם כשהוא סגור בעצמו, ואיננו פתוח לעולם.
הצרעת באה על לשון הרע, כידוע. המדבר לשון הרע רואה את העולם במבט פסימי. הוא רואה את הרע באדם ובעולם, ועל זה הוא מדבר. הוא רואה את הרע כשולט בעולם.
לאדם כזה, הצרעת היא ברכה. המצורע בא אל הכהן. הכהן, איש החסד, מוציא את המצורע מהמקום הרע, ונותן לו השקפה אופטימית על העולם, מראה לו שאפשר גם לראות את הטוב שיש בכל דבר ובכל אדם.
"לחיות עם פרשת השבוע" פירושו להתחזק בראיית הטוב, לראות את הטוב שיש בבריאה.
העולם הוא טוב, ואנו צריכים להביט את העתיד במבט אופטימי, ולבנות אותו. לצאת מהאגואיזם של הערלה, ולהבין שהעולם הוא מקום של נתינה, של פירות.
לצערנו, אנו מלאים בראיית רע ובדיבור רע, ולא רק בתקופת בחירות. על כן חשוב תמיד לראות בעולם את הטוב ואת היפה. להאמין בעתיד ובטוב של העולם.
התוס' (ברכות י"ב ע"א ד"ה "להגיד", וכן רש"י שם) מסבירים שהאמונה נמצאת במבט אל העתיד:
"ואמונתך", פירוש, מדבר על העתיד, שאנו מצפים שישמור הבטחתו ואמונתו ויגאלנו מיד המלכים.
בלילה איננו רואים את המציאות כפי שהיא, ועל כן אנו נעזרים באמונה כדי להאמין שאחרי הלילה יגיע הבוקר, ונראה את הטוב. האמונה שואבת עוצמה מן העתיד, ונותנת כוחות גם בהווה.
גם ברית המילה שבתחילת הפרשה, וגם הצרעת שבהמשכה עוסקים בצורה לראות את הטוב, את המשכיות הדורות. להסיר את מה שאוטם וסוגר אותנו מן העולם, להתחבר אל המקור, אל הנתינה, ואל העתיד.
אנו מוצאים בתנ"ך, שצרעת מופיעה אצל אנשים גדולים.
משה רבינו – ידו מצורעת. מרים לקתה בצרעת. גיחזי, משמשו של אלישע, ועוזיה המלך לקו בצרעת. אין אלו אנשים שבשולי החברה, אלא אנשים עם עוצמות.
מרים היתה צדיקה גדולה. בזכותה הגיעו המים לעם ישראל. אצל משה היתה נקודה קלה שאותה ראתה מרים בעין רעה, ובגלל צדקותה, זה מיד הופיע בגופה כצרעת. הצרעת באה להגן עליה – בזכותה תיקנה מרים את הסתכלותה וראתה את הטוב שיש במעשיו של משה.
הצרעת בכללה היא ברכה לאדם. הוא רואה את העולם במבט שלילי, והצרעת שולחת אותו אל הכהן שיגלה לו את המבט של החסד ושל הטוב.
נתחזק בראיה חיובית, בבניית עתיד טוב ויפה לעולם, לאורך ימים ושנים טובות.