לחיות עם פרשת השבוע – למה להניף את הלויים?

הרב יהושע ויצמן
ט׳ בסיון ה׳תשע״ט
 
12/06/2019

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – בהעלותך – למה להניף את הלויים?

בפרשת בהעלותך מופיעה פרשת הלויים – כיצד מכשירים את הלויים לעבודתם (במדבר ח’, ה’-י”א):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה’ וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’.

שלושה מרכיבים בתנופת הלויים – אהרן, “לפני ה'”, “מאת בני ישראל”.
מהו הענין של תנופת הלויים?
בסייעתא דשמיא ראיתי השבוע את דברי הזוה”ק הללו (ח”ג, ש”ג ע”א, בתרגום):

“והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה'”, ר’ יהודה שאל לר’ אבא: למה היה הכהן מניף את הלוים? אמר לו: משל למה הדבר דומה, לתינוק, כשהוא בוכה וכועס מה עושין כדי לפייסו, אמר לו רבי יהודה: מניפין אותו ומנענעים אותו כדי לשתקו. אמר לו ר’ אבא: יהודה יהודה, מלה זאת באה לידך ולא חקרת בה, והלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך היא מדת הגבורה, כועסת ורוגזת, שכתוב (בראשית מ”ט): “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם”, וכתיב: “ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה”, לפי שהם מתגברים ומתקשים באפם ועברתם לצאת לעשות דין לכלות ולהכרית בני העולם, אזי הכהן שהוא החסד העליון מניף אותו הצד של הלוים שהיא מדת הגבורה, כדי לשכך ולשקט רוגזה וכעסה… כעין דוגמא זו הכהן שמניף את הלוים תנופה כדי שישקוט הצד של גבורה שלהן, כדי שלא יתעורר הדין בעולם, בא ר’ יהודה ונשק את ידיו…

כדי לנסות ולהבין את דברי הזוה”ק הללו, יש להבין בתחילה מדוע התינוק מפסיק לבכות כאשר מניפים ומנענעים אותו, על אף שהוא היה “בוכה וכועס”.
נראה, שהרמת התינוק גורמת לו להרגיש קשור למי שמרים אותו, וכך הוא נרגע. מהו ענין הנענוע של התינוק?
הבכי והכעס שייכים למידת הדין. זוהי בחי’ של צמצום ועמידה על מקום אחד, בלי לזוז. ההתפשטות והתנועה שייכות למידת החסד. על כן הנענועים זו בחי’ של מידת החסד, שמשככת וממתקת את הכעס והבכי של התינוק.

אהרן הכהן, איש החסד, מניף את הלויים, השייכים למידת הדין – “כלי חמס מכרותיהם”. על ידי הרמת הוא קושר אותם אליו. כך הוא ממתק את הדין שבהם, שהרי “אין הדין נמתק אלא בשרשו”. החיבור של הדין אל החסד ממתיק את הדין.
בנוסף, אהרן מניף את הלויים, ויוצר בכך תחושה של עשיה. עמידה על מקום אחד, שהיא בחי’ דין, גורמת לבכי, ואילו התנועה שהיא ביטוי לעשיה ולפעילות, ממתקת את הדין.

יש להבנה זו השלכה חינוכית.
לפעמים יש תחושה שהנוער מגיע למקומות לא טובים. זה עלול לנבוע מחוסר מעש. על כן הפתרון הוא “להניף” – לגרום לתנועה, לתזוזה ולעשיה. “המעשה הוא העיקר”. כאשר הנוער פועל, עושה ומתנדב, יש בכך הופעה של מידת החסד, והיא יכולה למנוע את התופעות השליליות שנובעות מחוסר עשיה ומעמידה על מקום אחד.
“עבודת הלויים” – היא הדרך למתק את הדין שבהם, על ידי ההנפה הם נמצאים בעבודה ובעשיה, וזה ממתק את הדין.

הלויים באים ממידת הדין זהו המבט שלהם על העולם. מבט זה גורם לתלונות ולמרמור, להסתכלות שלילית וקשה. על כן צריך לקשור את הלויים לאהרן, שהוא ממידת החסד. כך הלויים רואים את העולם מנקודת המבט של החסד, והם פועלים ומשפיעים חסד ורחמים בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.