לחיות עם פרשת השבוע – לקחת או לתת?
רבים עומדים על הביטוי הפותח את פרשת קרח (במדבר ט"ז, א'):
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.
לא נאמר בכתוב מה לקח קרח. אונקלוס מתרגם:
ואתפליג קרח…
לשון פילוג ומחלוקת. אך עדיין אין בכך ישוב ללשון קיחה.
הרב קוק זצ"ל משוה בין קרח לקין1, על פי דברי האריז"ל, שקרח הוא משרש נשמתו של קין, והיה צריך להיות תיקונו של קין. בגמרא מובא ש"קיחה איקרי קנין" – קיחה וקנין עניינם שווה. קרח, שנאמר בו קיחה, הוא המשכו של קין, שהוא לשון קנין.
נראה, שעל פי התשובה של התורה למעשיו של קרח, אנו יכולים ללמוד על המשמעות של לשון התורה: "ויקח קרח".
בפרשה הקודמת ראינו, שלאחר חטא המרגלים נתן הקב"ה את המצוות של הנסכים והמנחות, ומצוות אלו מהוות תשובה לחטא המרגלים. אלו מצוות המלמדות את היחס הנכון לארץ ולפירותיה.
כך גם בפרשתנו. התורה לא מסתפקת בכך שקרח נבלע באדמה, ועדתו נשרפה באש המחתות. התורה רוצה לתקן את שורשו של החטא, ועל כן באות מצוות, שמתקנות את ההסתכלות ואת צורת החשיבה שהביאה לחטאו של קרח. המצוות מהוות תיקון, כך שלא נוכל להגיע שוב לחטא מעין זה.
כך נאמר בתורה לאחר חטאו של קרח (במדבר י"ח, ח'-כ"ד):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם. זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ. וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים. בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ. כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.
השורש של נתינה מופיע בפעמים רבות בפרשה.
התשובה של התורה ל"ויקח קרח" – היא על ידי "הנה נתתי לך".
התורה מעמידה את השאלה שסביבה סובבת הפרשה: האם החיים הם חיים של נתינה, או חיים של לקיחה? פתיחת הפרשה, "ויקח קרח" – כוללת בתוכה את כל הסיפור. קרח ראה את העולם כמקום של לקיחה, וזה המקור לכל מעשיו ומחלוקתו.
לפני שנים רבות, נערך כנס של מחנכים בגליל המערבי, תחת הכותרת: "חינוך בעידן של מתירנות".
בדברי בכנס אמרתי, שיש להגדיר את ההבדל בין ההשקפה התורנית על העולם, ובין ההשקפה המתירנית.
על פי ההשקפה המתירנית, האדם חי חיים של לקיחה. מי שנוטל יותר מן העולם – הוא הנחשב מוצלח.
על פי ההשקפה התורנית, האדם חי חיים של נתינה. ככל שאדם נותן יותר – כך הוא חשוב יותר.
כשסיימתי את דברי, קמה מחנכת באחד הקיבוצים, ואמרה: אני רוצה לחזור על דברי הרב במילים שלי. אנחנו אומרים, שאדם בא לעולם במקרה בנקודה מסויימת, הוא עוזב את העולם במקרה בנקודה אחרת, והחיים הם מעבר מנקודה לנקודה.
ואתם אומרים, שהאדם נשלח אל העולם בנקודה אחת, הוא מסיים את השליחות בנקודה אחרת, והחיים הם מילוי השליחות.
זוהי הגדרה מדוייקת של ההבדל בין ההשקפות. אם הכל הוא במקרה, אז האדם חי בתודעה של "חטוף ואכול". כל עוד אתה עובר מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום – קח מן העולם כמה שיותר, ותהנה כמה שיותר.
אך אם אדם נשלח אל העולם, זוהי התודעה שמלוה אותו. הוא עסוק במילוי שליחותו ותפקידו, ולא בלקיחה מן העולם.
משה מדגיש (במדבר ט"ז, כ"ח):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי.
משה בא מכח שליחותו של הקב"ה, ולכן (במדבר ט"ז, ט"ו):
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
לא לקחתי מהם דבר, שכן השליחות היא ענין של נתינה, ולא לקיחה.
מקרח אנו למדים, ש"ויקח קרח" הוא שורש המחלוקת. כשאדם חי חיים של לקיחה, הרי שכל אדם אחר הוא אויב. יש מחלוקת ומלחמה תמידית על העולם – האם אני אצליח לקחת, או שאתה תיקח לפני. העוגה מוגבלת, ומי שיקח יותר – ירויח. לכן כל אדם מהווה איום על חברו, ונוצרות מחלוקות.
אך אדם שחי חיים של נתינה, רוצה לתת ולהשפיע טוב לעולם, ולכן הוא לא חש איום מאנשים אחרים.
מתנות כהונה, המהווים ביטוי לחיים של נתינה, הם התשובה ל"ויקח קרח".
נראה, שדברים אלו עומדים בעומקו של מדרש חכמים (ילקוט שמעוני תהלים, רמז תרי"ד):
"ובמושב לצים לא ישב", זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כנס עליהם כל ישראל והקהיל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר: אלמנה אחת בשכונתי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. בקשה לחרוש, בא משה ואמר לה: "לא תחרוש בשור וחמור יחדו". באת לזרוע, בא משה ואמר: "שדך לא תזרע כלאים". באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחי לקט שכחה ופאה. עשתה גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, מיד עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן לקחת הבכורות, שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך", הצדיקה עליה את דין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה, אמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה: אין לי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטן ואוכלתן, כיון ששחטה אותן, אמר לה: תני לי הזרוע הלחיים והקיבה, אמרה: אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, אמרה: הרי הן עלי חרם, אמר: חרם כולה שלי היא, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה", נטל והלך לו והניחה בוכה היא ובנותיה.
נראה, שהמדרש נובע מן העובדה שפרשיית מתנות כהונה באה מיד לאחר מעשה קרח.
קרח עושה הצגה – מעשה כזה לא היה באמת, שהרי אין במדבר שדות, אין חרישה ואין זריעה. קרח מצייר את משה ואהרן כשני אנשים שבעים ומדושנים, הבאים אל האשה בפנים אכזריות ודורשים את שלהם שוב ושוב. האלמנה, צנועה וחסודה, מסכנה שאין לה מה לתת לבנותיה הרזות לאכול.
כמו ביחס לחיים, כך גם ביחס למתנות כהונה – ניתן לראות זאת בשתי דרכים. קרח רואה גם את מתנות כהונה כחלק מחיים של לקיחה. "בא אהרן לקחת" – הכהנים באים ודורשים את "שלהם" בכח מן העניים המסכנים. כמובן, אין זו האמת. אסור לכהן לבוא ולדרוש את המתנות.
התורה רואה את מתנות כהונה כחלק מחיים של נתינה. הבעלים נותנים את המתנות. התורה אומרת:
רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים.
הבעלים נותנים את המתנות לה', והכהנים זוכים בהם מ"שלחן גבוה". האדם נותן חלק מרכושו לה', ובכך הוא מתחבר לה', לתכלית החיים. האדם משתף את הקב"ה בכל מעשיו, בכך שהוא נותן חלק ממה שהוא עמל עליו לה' – וממנו לכהנים.
האינסטינקט של האדם הוא הסתכלות חומרית, הסתכלות של לקיחה. יש כאן מאבק בין האדם ובין הכהן על הרכוש – מי יצליח לקחת יותר. קרח מנצל את ההסתכלות האינסטינקטיבית, ועושה הצגה, "מושב לצים" – אהרן בא שוב ושוב ולוקח. אי אפשר לחיות עם הכהנים. התורה דואגת לכהנים השמנים שישמינו עוד, על חשבון החלשים. כל עם ישראל הוא כלי שהכהנים מנצלים אותו לטובת עצמם. כך קרח רואה את המציאות, כי כך הוא חי. הוא חי חיים של לקיחה, וממילא גם את הכהנים הוא רואה כלוקחים.
אך התורה אומרת, שהאדם נותן לה', וה' נותן לכהנים. מתנות כהונה הם חלק מחיים של נתינה, של שיתוף ה' בכל מעשינו.
אלו הן שתי השקפות עולם. לא תמיד אנו יכולים לענות בקלות על השאלה – איפה אני? איך אני רואה את החיים? כשאדם ניצב על פרשת דרכים בחייו, הוא צריך לשאול את עצמו – לשם מה באתי לעולם? האם אני חי חיים של לקיחה או של נתינה?
למשל, כשאדם מקבל הצעה מפתה של קידום בעבודה, שיש בה הזדמנות להרויח הרבה יותר, על חשבון זמן ללימוד תורה. האם אני מקבל את ההצעה הזו? לְמה באו החיים? האם אני חי חיים של שליחות ונתינה, או חיים של לקיחה?
כל אחד נדרש לבחון את עצמו, היכן הוא עומד ביחס לשאלות אלו.
קרח הוא מקרה קיצון, של אישיות שכולה "ויקח". לאדם כזה אין פתרון אחר מלבד בליעתו באדמה. בחיים מופיעים בדרך כלל מקרי ביניים, פחות קיצוניים. אבל גם במקרים אלו, הסתכלות של לקיחה מובילה למחלוקות ולמאבקים.
אנו צריכים לחזור ולשנן, שהחיים הם חיים של נתינה ושל שליחות. אין אלו חיים של סיגוף. כלל וכלל לא. הקב"ה חפץ בטובתנו ובהנאתנו. חיים של נתינה כוללים גם נתינה של האדם לעצמו. גם האדם הוא חלק מהעולם. אך יש לקבוע את המידה והמשקל של הנתינה על פי התורה. חלק מרכושו ומעמלו נותן האדם לאחרים – מעשר כספים, למשל. אנו צריכים להפוך את הנתינה לחלק מהחיים, ולעשותה בשמחה ובהנאה. זוהי הדרך של האדם למלא את שליחותו ואת תפקידו בעולם, ולחיות חיים משמעותיים, לאורך ימים ושנים טובות, בבריאות ובשמחה.
1 אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו, עיי"ש.