לחיות עם פרשת השבוע – לצלול בעמוקים
חז"ל קושרים את ההתרחשויות בפרשת השבוע בשלוש דרכים שונות, לפסוק במשלי (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
יש במציאות ובאדם מים עמוקים – כוחות, תכונות וכשרונות שנמצאים בצורה עמוקה. איש תבונה יודע לדלות מהאדם את הכשרונות והדברים הטובים שנמצאים אצלו בצורה עמוקה, ולהוציא אותם אל הפועל. כשם שדולים בדלי מים טובים ורעננים מן הבאר, כך ניתן לדלות מהאדם את כוחותיו – על ידי חבר טוב, הרב לתלמידו, האב לבנו וכדומה.
בזוה"ק דרשו (ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום):
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם.
יש עומק גדול בתכנית האלוקית, בדרך שבה הקב"ה מנהיג את העולם ומקדם אותו. מי שהוציא אל הפועל את התכנית האלוקית הוא יוסף. הוא דלה את העומק האלוקי, ובנה על פיו את המציאות.
התכנית האלוקית נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד):
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
בני ישראל צריכים לרדת למצרים, למקום הקשה ביותר של גלות, וגם לצאת משם. ההכנה לגלות מצרים היא בסיפור יוסף ואחיו. מתוך המשברים והעימותים ומאבקי הכח – נולדת אחדות גדולה וחזקה. "סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא". ההתחלה היא בפירוד, בכך שכל אחד מגדיר את עצמו ונאבק על מקומו ועל יחודו. לאחר מכן מגיע החיבור, שאיננו מטשטש את ההבדלים אלא מגדיר אותם ומוציא אל הפועל את כל החלקים בצורה שלמה.
בזוה"ק אומרים חז"ל, שיוסף נבחר להופיע את המציאות האלוקית, משום שהוא היה מחכה תדיר לקב"ה.
שלא במקרה, ראינו היום בשיעור לפני התפילה את דברי הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה על המילים: "ישלח לקץ ימין משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו". בתוך הדברים שם אומר הרב:
ומתוך שהצפיה בעצמה אל השלמות האחריתית היא מרוממת את הצופה והמחכה למצב רוחני ואידיאלי עליון, שהיא מכריעה אותו על ידי זה לכף זכות, על כן מקושרת היא הגאולה עם החכוי אל קץ הישועה, וישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו.
אדם שמצפה לישועה – מחכה לראות בכל דבר ובכל תהליך את הקב"ה, ולכן הוא יזכה לישועה. יש מי שלא מחפש איפה הקב"ה מופיע בתהליכים שעוברים על הדור שלו, ולכן גם כשתבוא הישועה – הוא לא יראה את זה. הוא רואה רק את הבעיות ואת הכיסויים על האור האלוקי של הישועה, אך לא את התוכן הפנימי.
במקום אחר אומר הרב משל. בלשוננו נאמר – חייל עומד בעמדת תצפית. הוא צריך לרשום כל תנועה חריגה שמתרחשת בגיזרה שהוא מופקד עליה. הדיווחים עוברים הלאה אל אנשי המודיעין, שמרכיבים מכל הדיווחים ומכל הגזרות את התמונה השלמה – האם מתרחשת פעילות חריגה.
ציפיה לישועה היא להתבונן על התקופה שאני חי בה, ולראות האם קרה משהו חריג, משהו מיוחד שדורש התייחסות ותשומת לב. אין ספק שבתקופתנו יש בכל יום מעשים מיוחדים, שמלמדים את הצופה שהישועה מתקרבת.
יוסף חיכה לישועתו של הקב"ה בכל רגע. הוא לא חיכה רק בצורה פסיבית, אלא גם בצורה אקטיבית. כשהגיעו האחים אל יוסף, הוא בנה תכנית איך להביא את כולם למצרים, ואיך לוודא שהאחים מאוחדים ביניהם. הוא דאג להאשים את בנימין, כדי להכריח את יהודה לומר לו: "כי עבדך ערב את הנער". ברגע זה הבין יוסף שיהודה מוכן למסור את נפשו על בנימין, והוא מתגלה אל האחים.
חז"ל קושרים את תכונתו זו של יוסף לענין נוסף – המחילה. מי שמחכה לקב"ה, יכול למחול בקלות למי שפגע בו. הרי הוא שליח של הקב"ה, ואין כלל מה לכעוס עליו.
יוסף פוגע באחים שלו – הוא מוכיח אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון, מאשים אותם בגניבת הגביע. מן הסתם גם האחים חשבו – הקב"ה שלח אותו אלינו. נמחל לו, וננסה להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו. הם מוכנים לסבול הרבה כדי להבין מה הקב"ה רוצה מהם.
יוסף הבין את התכנית האלוקית, ופעל כדי להוציא אותה אל הפועל.
בדור שלנו, אנו נדרשים לנסות ולהבין את הנהגתו של הקב"ה. "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אנו צריכים לחכות לקב"ה ולראות איפה הוא מופיע. כשמסתכלים – רואים דברים מדהימים. הזכרנו בעבר, ובימים אלו הדברים מתפרסמים שוב, לרגל סיום השנה האזרחית – הילודה במגזר היהודי עולה מאוד, ובמגזר הערבי יורדת. העליה נובעת מעליה בילודה במגזר החילוני, ולא במגזר החרדי. זה מלמד על אופטימיות גדולה בקרב הציבור הרחב. אין לנו סימן מובהק יותר לאמון של האדם בעתיד מאשר הילודה. הציבור מאמין בעתיד המדינה והאומה. אנו אחת מהמדינות היחידות בעולם שהילודה בה נמצאת בעליה. רואים את יד ה' המופיעה עלינו, דרך האנשים.
כמובן גם הבחינה הכלכלית והבטחונית ועוד ועוד, מלמדות אותנו כיצד הקב"ה מוביל אותנו בצורה מדהימה. יש אור עצום שמאיר בדור הזה, וכדרכו של עולם, האור מכוסה במסכים שמסתירים אותו.
לחכות לקב"ה פירושו לראות בכל יום איך הקב"ה מלוה את התקופה המופלאה שאנו זוכים לחיות בה.
בשתי דרשות נוספות דורשים חכמים את הפסוק שפתחנו בו. האחת בזוה"ק:
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
והשניה במדרש, בצורה הפוכה (בראשית רבה פרשה צ"ג, ד'):
דבר אחר, "ויגש אליו יהודה וגו'", כתיב (משלי כ'): "מים עמוקים עצה בלב איש וגו'", (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
בצורה הפשוטה, האחים המובאים שוב בפני יוסף, לאחר שנמצא הגביע, רואים שיש עומק בהתנהגותו של האיש העומד מולם. הם מנסים להבין – מה הוא רוצה מאיתם. לשם כך, יהודה חוזר על הסיפור מפגישתם הראשונה, ומנסה לראות מה גורם לאיש העומד מולו לזוז בכסא בחוסר נוחות. ואכן, כשיהודה אומר שהוא ערב לבנימין ומוכן לשבת במקומו במצרים – יוסף מתרגש ולא יכול להתאפק יותר. יהודה חשף את המים העמוקים שבלבו של יוסף.
אך יש גם צד הפוך. בפנימיותו של יהודה יש ערבות וחיבור לכל האחים. אמנם, כלפי חוץ היתה מלחמה גדולה בין יהודה ליוסף. יהודה הוביל את מאבק האחים ביוסף, ולכן לאחר מכירתו של יוסף נאמר: "וירד יהודה". הוא ישב בשקו ובתעניתו על המכירה. זהו הצד החיצוני. בצד הפנימי יש חיבור וערבות הדדית בין האחים. יוסף רוצה לגלות את הערבות הזאת ולהוציאה מלבו של יהודה. לשם כך הוא דורש להביא אליו את בנימין ומאשים אותו בגניבה, כדי להעמיד את יהודה במבחן, ולשמוע אותו אומר: "עבדך ערב את הנער".
ננסה לראות כיצד אנו חיים את הפרשה ואת דברי חז"ל בדורנו.
מפורסם, שרחל אמו של יוסף, היא "עלמא דאיתגליא" – העולם הגלוי, ולאה אמו של יהודה, היא "עלמא דאיתכסיא" – עולם הכיסוי, הנסתר.
רחל היתה עקרת הבית בצורה גלויה, אותה יעקב אהב ובעבורה עבד 14 שנים. לאה היתה שנואה. היא לא היתה "עקרת הבית" – האשה העיקרית שבבית. בכל זאת – לאה הביאה לעולם את מחצית השבטים, ורחל ולאה יחדיו בנו את בית ישראל.
מי הם האנשים המבטאים את הצד הגלוי, ומי הם האנשים המבטאים את הצד המכוסה?
הרצי"ה קוק זצ"ל אומר (מתוך התורה הגואלת ח"א, עמ' ע"ט):
יש ספרים, יש סידורים, שיש בהם תיקון חצות, ושם: תיקון רחל, ותיקון לאה. תיקון לאה, זה המלכות, והמלכות, זה נגלה, צבא ומדינה, אבל, הוא נמשך ממעמקי הנסתר של לאה, זה נסתר שבנסתר, פנימי שבפנימי. יהודים שעוסקים בתורה, זה הנגלה. משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.
רחל, הנגלה – אלו הם אנשים שהתורה נמצאת אצלם בגלוי, הם שומרים תורה ומצוות, מזכירים את שם ה' ומחוברים לקב"ה בצורה גלויה.
הצד הנכסה והנסתר מתבטא באנשים שקרבת אלקים מכוסה אצלם. הם קשורים אל המדינה, ואולי מתנגדים לתורה בצורה גלויה. אך בנסתר – הם מחוברים. החיבור הזה מתגלה ברגעי אמת – למשל במלחמות. הם מוכנים למסור את נפשם למען עם ישראל וארץ ישראל.
שני הכוחות הללו נמצאים בדורנו במאבקי כח. "ויגש אליו יהודה" – גם למלחמה. אנו צריכים לנסות להיות איש תבונות, ולדלות את העומק שנמצא בנסתר. לחשוף את האמונה העמוקה והפנימית שנמצאת בלבם של האנשים, בצורה נסתרת.
כל זמן שיש מי שנלחם נגד התורה, הרי זה סימן עבורנו שהתורה לא מופיעה בצורה שלמה. התפקיד של הצד שכנגד הוא לדלות מאיתנו את העומק של התורה. על ידי מלחמתם בנו ובתורה, אנו חושפים את הכוחות העמוקים ביותר שלנו, ואת העומק הגדול שיש בתורה.
גם אנו צריכים לנסות ולדלות מהצד השני את הקשר שלו לאומה, למסורת, לארץ ישראל. זה חלק מהתפקיד של "פנים אל פנים". אלו הם מים עמוקים, שרק איש תבונה יכול לדלות אותם ולהביאם אל פני השטח. מתוך אמונה עמוקה ומתוך קשר עמוק נצליח לחשוף את הקשר של כל אדם לאומה, לתורה ולארץ ישראל.
שלוש הדרשות עומדות על שלושה מישורים.
יש הנהגה של הקב"ה את הדור, ואנו צריכים לחכות לקב"ה ולחפש את יד ה' בכל שלב.
אך יש גם מישור של הקשר בין יהודה ויוסף.
אנו צריכים ללמוד מהפרשה, כיצד להיות איש תבונה, ולדלות את המים העמוקים שיש בלב אנשים, לגלות את הכוחות הפנימיים שמסתתרים עמוק בלב. מי שמחכה לקב"ה, הוא זוכה לדלות מהמים העמוקים, ולהוציא אותם אל הפועל, לגאולה השלמה בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.