לחיות עם פרשת השבוע – איך מורידים את בית המקדש מהשמים?
כשקוראים את פרשת תרומה, "לחיות עם פרשת השבוע" פירושו לחשוב על בית המקדש ועל קישורו אלינו. איך אנו חיים את הפסוק (שמות כ"ה, ח'):
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
התחושה שמלוה אותי בימים האחרונים היא, שהיום יותר מתמיד בית המקדש נראה קרוב אלינו. זה תלוי רק בנו. אם אנו היינו ראויים לכך – בניית בית המקדש כבר היתה מאחורינו.
נשיא ארצות הברית כבר אמר שעם ישראל הוא אור לגויים, ואנו מביאים לעולם את דבר ה'. אין זה רחוק שהוא יציג את "תכנית המאתיים", יקרא לראש הממשלה – ויגיד לו: למה אתם לא בונים את בית המקדש? הוא ישמע מהחתן שלו, שבבית המקדש מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים, והוא יסביר לו שהמטרה היא למען שלום העולם – אז הוא יבקש מאיתנו שנעשה את זה. זה ימנע מלחמות, מחלות, מגפות – למה אתם לא בונים את בית המקדש?
מדוע זה עוד לא קרה? כי אנחנו לא ראויים. הישראלים שמדברים עם נשיא ארצות הברית לא היו מבינים על מה הוא מדבר…
רש"י כותב במסכת סוכה (מ"א ע"א ד"ה "אי נמי"):
…דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות ט"ו): "מקדש ה' כוננו ידיך".
יש ששאלו על דברי רש"י, שהם סותרים את המצוה שנצטווינו לבנות את בית המקדש. אם ירד המקדש מן השמים – אנו לא נבנה אותו.
אך השאלה לא מובנת. "ירד מן השמים" אין הכוונה כפשוטו, שהוא יצנח מן השמים. אם נשיא ארצות הברית אומר לנו: תבנו את בית המקדש, זה נקרא שבית המקדש ירד מן השמים…
תפיסה זו נכונה ביחס לאמירות נוספות של חז"ל. אמרו חכמים (מגילה כ"ט ע"א):
תניא רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל.
היה מי שכתב, שנתעורר בוקר אחד, ונראה מטס של בית כנסיות שנוחתים בארץ…
ודאי שאין הכוונה בדברים אלו כפשוטם.
הזכרנו בעבר1 את דברי הזוה"ק (ח"ג ויקרא, ו' ע"א), על הפסוק (עמוס ה', ב'):
נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל…
זהו פסוק קשה. בגמרא מוסבר הפסוק בדרך של נחמה (ברכות ד' ע"ב):
במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.
אך בזוה"ק מובא שהתנאים לא הסתפקו בהסבר זה, ורבי שמעון מסביר כך:
בוא וראה שכך הוא, שהרי כתוב, "נפלה לא תוסיף קום", ועל כן כתוב, "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", היא לא תוסיף קום כבזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה. ועל זה כתוב "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", אני אקים את סוכת דוד.
מהי הכוונה שהקב"ה מקים את "בתולת ישראל"? מה אנו מצפים לראות ברגע שהקב"ה מקים אותנו מן העפר?
הרי זה כמו שאדם מסתכל מכוכב רחוק על כדור הארץ, ורואה את הרגע שבו מתקיים הפסוק (בראשית ב', ז'):
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
מה הוא יראה? יש כאלה שמצפים לראות את הקב"ה יושב ליד תנור גדול, מגבל עפר ומים, ומכניס לתנור על 150 מעלות, ומוציא את האדם… אך פשוט ש"לא יראני האדם וחי". האדם היה רואה אדם יוצא מן האדמה, כפי שכיום עצים יוצאים מן האדמה. וכי לא ה' מצמיח את העצים מן האדמה? כשהקב"ה עושה דברים – אנו לא רואים אותו בעינינו.
כשהקב"ה מקים את כנסת ישראל מעפרה – זה מופיע לעינינו בצורה של העולם הזה. כך גם כשהקב"ה מוריד את בית המקדש מן השמים – אין זה אומר שנראה את הקב"ה מכוון את המנוף עם בית המקדש. אנו רואים ניסים גלויים, ומבינים שזה מהקב"ה.
בתקופה האחרונה התחושה היא שזה קרוב מאוד, וזה תלוי רק בנו – אימתי אנו נהיה ראויים להופעת בית המקדש עלינו.
כיון שזה תלוי בנו, יש מקום לבחון – מה אנו יכולים לעשות כדי להיות ראויים לבית המקדש?
חז"ל אמרו, שהמלאכים אמרו לקב"ה שלא יברא את האדם, כיון שהוא עתיד לחטוא. כך גם ביקשו המלאכים שלא יתן הקב"ה את התורה – חמדה שגנוזה לפניו אלף דור – לבני האדם. בצורה דומה אמרו המלאכים גם ביחס לבית המקדש. כך מובא במדרש (עי' "אור חדש" עמ' 285):
בשעה שאמר הקב"ה לישראל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקבצו כל שרי כתות של מעלה ואמרו לו: רבונו של עולם, מה לך לדור מלמטה במקום טומאה. מוטב לך לשכון בתוכנו, שאנו טהורים ואנו במקום טהור ואל תשכון בתוכם. אמר להם הקב"ה: יש לי אדם למטה ששקול כנגד כולכם… ובו כתיב: "וראך ושמח בלבו". כיון ששמעו זה שתקו כולם, וציוה למשה: "ועשו לי מקדש".
גדולת אהרן היא בשמחתו כשפגש את משה. אהרן הוא האח הגדול במשפחה, ואחיו הקטן ממנו הולך לקבל את התפקיד החשוב של הוצאת ישראל ממצרים וגאולתם. אהרן הולך להיות טפל למשה. בכל זאת, אהרן לא מקנא במשה, אלא שמח על הצלחתו ומעלתו של אחיו. וכי אנו יכולים לדמיין מהו התהליך שהיה אהרן צריך לעשות כדי לשמוח בכך שאחיו הקטן יהיה המנהיג והוא יהיה טפל לו? לאדם כזה רוצה הקב"ה לתת את המקדש.
עם ישראל ראוי למקדש בזכות המידות המתוקנות. זה דורש עבודה רבה. בצורה טבעית – בין אחים מתעוררת פעמים רבות קנאה. אך אהרן שמח שמחה פנימית, "בלבו". לאדם כזה ראוי לבוא המקדש.
אנו צריכים לשאוף ולעמול כדי להגיע למידות מתוקנות. לא לקנא באחרים, לראות כל אדם בעין טובה ולשמוח בהצלחתו – אין איכות חיים גדולה מזו. כשאדם מלא בשמחה על הצלחתם של אחרים – זה מביא את בית המקדש.
ענין נוסף, עולה מדברי הגמרא במסכת ברכות (ברכות ל"ג ע"א):
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות.
הדעה מופיעה בין שתי "אותיות" – שני שמות של הקב"ה, בפסוק (שמואל א' ב', ג'):
כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'.
גם המקדש מופיע בין שני שמות (שמות ט"ו, י"ז):
פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה'.
מהי המשמעות של מילה שנמצאת בין שני שמות ה'?
הדעה, ובצורה מסויימת – המדע, אם הוא דבר מנותק, וקיים רק לעצמו – הוא לא דבר טוב ולא רע. האם ההתפתחות המדעית היא דבר טוב או רע? יש בזה דברים שמועילים לאדם, ויש בזה גם הרבה נזק לאדם – זיהום אויר, קרינה, נזקים רוחניים וכדומה. רבים היום רוצים לחזור לאחור, ולוותר על הישגי המדע, בגלל הבעיות הרבות הכרוכות בהם. לא ניתן להגדיר האם המדע הוא טוב או רע.
מה הופך את המדע לדבר טוב? אם המדע בא ממקור אלוקי, והוא מוביל לדברים חיוביים אלוקיים – יש כאן דבר שהוא טוב. הדעת נובעת ממקור אלוקי, מהבנה שהקב"ה ברא את העולם ונתן לאדם יכולת לחקור ולהבין את העולם. היא גם מובילה לראיית האחדות האלוקית בעולם. בצורה כזאת המדע הוא דבר גדול. הוא נובע מדברים גדולים ומוביל לדברים גדולים – ולכן ניתן להגדירו כדבר גדול וטוב. אך אם המדע מנותק מההקשר האלוקי, אז הוא נחשב לכלום.
הדעת עניינה חיבור. ספירת הדעת קושרת בין ספירות המוחין העליונות ובין ספירות הגוף. הדעת קושרת את המציאות הרוחנית אל המציאות המעשית. כאשר הדעת באה ממקור אלוקי – יש בזה הופעה של האלוקות בעולם.
אדם שיש בו דעה, כפי שמגדיר זאת הרמב"ם ב"הלכות דעות" – הוא אדם שמתקן את מידותיו והוא מנהיג את חייו בצורה נכונה. כאשר הנהגת החיים באה ממציאות אלוקית והיא מובילה למציאות אלוקית – זה מביא את בית המקדש אלינו.
גם המקדש ניתן בין שני שמות ה'. יכול המקדש להיות מנותק מן המקור האלוקי. היו כאלו שהקריבו קרבנות בבית המקדש, לא מתוך קרבת אלוקים, וזה גם לא הוביל אותם לאהבת ה' ולחסד. הקרבנות היו מעשים חיצוניים, וזה הוביל לחורבן המקדש.
מי שיש בו דעת, שבאה משם ה' ומובילה לשם ה', כאילו נבנה המקדש בימיו – שגם הוא בא משם ה' ומוביל לשם ה'.
הדעת היא החיבור הנכון בין דבר ה' ובין החיים. כאשר נדע לחבר את הדברים בצורה נכונה – נהיה ראויים למקדש.
השליחות שלנו היא להנהיג את החיים על פי דבר ה'. השיא של חיים כאלו הוא בבית המקדש. יהודי היה עולה לרגל שלוש פעמים בשנה, וחוזר לביתו כשהוא בחוויה של בית המקדש. בית המקדש היה מקרין על כל החיים. אדם היה מגדל בשדה פירות וירקות, ועולה לירושלים לאכול את המעשר שני בטהרה – עבודת השדה שלו נקשרת לירושלים, וזה מקרין על כל השנה כשהוא עובד בשדה. כאשר יש בית מקדש – זה מקרין על כל החיים, ומחבר את האדם ואת חייו לדבר ה'.
כאשר התורה והקודש מקרינים על החיים שלנו, ואנו חיים על פי ההדרכות האלוקיות – אנו נמצאים בין שני שמות. החיים נובעים מהקודש ומובילים אל הקודש, וזה מביא את בית המקדש. זוהי השליחות שלנו – לבנות חיים שראויים למקדש.
המקדש קשור גם לתורה, שכן הארון ובו לוחות הברית היה במקדש. הרמב"ן כותב שהכבוד האלוקי ששכן על הר סיני ממשיך במקדש. העיסוק בתורה והקיום שלה, גם הם מביאים את בית המקדש אלינו.
כשנהיה ראויים למקדש – הוא יבוא. היום אנחנו יודעים שאין זה דמיון פרוע אלא מציאות קרובה בע"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.