לחיות עם פרשת השבוע – מי שמכיר…
בספר מתוך התורה הגואלת (ח"א), מובאות שיחותיו של הרצי"ה זצ"ל במשך שנת ה'תשל"ח. נעיין בכמה נקודות לאור דבריו לפרשת תצוה.
בפרשת תרומה מפורטים כלי המשכן והמשכן. לאחר מכן, פרשת תצוה עוסקת בבגדי הכהונה, ולאחר מכן ב"ימי המילואים", שבהם מתחילים הכהנים לעבוד במשכן. לאחר כל התיאור הארוך הזה, מופיעים כמה פסוקים העוסקים בהשראת השכינה בעם ישראל (שמות כ"ט, מ"ב-מ"ו):
עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
שני הפסוקים האחרונים כופלים, לכאורה, אותו ענין – הקב"ה משרה את שכינתו על עם ישראל. הנצי"ב מפרש (העמק דבר לפסוק מ"ה):
ושכנתי בתוך בני ישראל – גם לבד המשכן ששם היה גלוי כבודו ית', אלא אפילו בתוך בני ישראל, במקהלות ישראל יהי שכינתי שרויה אף על גב שאינו בגלוי.
בנוסף להשראת השכינה שיש במשכן, עוסקים הפסוקים בהתפשטות השראת השכינה לכל קהילות ישראל. ה' שוכן "בתוך בני ישראל", ולא רק במשכן.
הכפילות בפסוקים מזכירה את דברי המשנה במסכת אבות, שגם בה יש כפילות, לכאורה (פ"ג מי"ד):
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד): "בנים אתם לה' אלהיכם".
אף בדברי המשנה יש כפילות, לכאורה. מסבירים המפרשים, שהמשפט הראשון מתאר את המציאות האובייקטיבית, המוחלטת – ישראל הם בנים למקום. אך יש חיבה יתירה כאשר הם מודעים לכך, והם חיים את חייהם לאור הידיעה הזו. "חיבה יתירה נודעת להם".
נראה, שכך יש להסביר את הפסוקים שהזכרנו.
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
הפסוק הראשון מתאר את המציאות האלוקית – הקב"ה משרה את שכינתו על עם ישראל. הפסוק השני מוסיף את הידיעה:
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם
כאשר ישראל יודעים שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם, והידיעה הזו בונה את חייהם – יש בזה ערך גדול יותר.
מהי משמעות הדברים אלינו? האם "וידעו" הכוונה היא שכל עם ישראל צריך לדעת?
התורה אומרת:
עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.
מסביר רש"ר הירש:
"אועד לכם שמה לדבר אליך שם": לא אישיותו של משה, אלא התמסרות האומה מביאה לידי קירבת ה', ואל האומה ייוועד ה' בשעה שידבר אל משה.
ה' מדבר עִם עַם ישראל דרך משה רבינו. הדיבור נעשה אל משה רבינו, אך אנו אומרים שהוא מדבר עם כל האומה.
שמא בדרך זו ניתן לומר, שכאשר התורה אומרת: "וידעו כי אני ה' אלהיהם" – אם חלק מהאומה יודע ידיעה זו, ואומר זאת בשם כל האומה – ניתן לומר ש"עם ישראל יודע".
הזכרנו בעבר את דברי בעל ה"לשם" (הקדמות ושערים, שער ו', פ"ט):
שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ובמעשים טובים כלל. וכן כתב רמב"ן בפ' האזינו שהבאת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטחת לבוא על כל פנים ע"ש. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי"א א') כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ' נח סמוך לסופו) שאמר שם ר' אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפי' חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע"ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים.
אם קהילה אחת, אחד מעיר ושנים ממשפחה, חוזרים בתשובה – ניתן לומר שעם ישראל חזר בתשובה. כך אם "חדא כנישתא" יודעים שה' משרה שכינתו בישראל – ניתן לומר שעם ישראל יודע זאת.
במאמר מוסגר, נעמוד על ביטוי מיוחד בירושלמי הקשור לענין. המשנה במסכת עירובין אומרת (פ"ד ה"ז):
מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והיה מכיר אילן או גדר ואמר:… שביתתי בעיקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפיים אמה, מעיקרו ועד ביתו אלפיים אמה.
אדם הולך בדרך, וירא שמא כשתשקע החמה בערב שבת, הוא יהיה רחוק מעירו יותר מאלפים אמה, ויהיה אסור לו להמשיך ללכת לביתו. אם הוא מכיר עץ בהמשך הדרך, וקובע את שביתתו במקום מוגדר בעץ (בעיקרו של העץ) – הרי זה נחשב שהוא שובת באותו עץ, ויכול הוא ללכת אלפים אמה מן העץ לכל רוח, וכך יוכל לבוא לביתו. אמרו על כך בגמרא בירושלמי:
היה אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, זה שהוא מכיר מהלך עם זה שאינו מכיר, וזה שאינו מכיר מהלך עם זה שהוא מכיר.
אם שני אנשים הולכים בדרך, ורק אחד מהם מכיר את האילן שנמצא בהמשך הדרך – "זה שהוא מכיר מהלך עם זה שאינו מכיר, וזה שאינו מכיר מהלך עם זה שהוא מכיר". זהו ביטוי קשה1.
אנו מכירים את המושג "שלושה שאכלו כאחד". לכאורה, זהו ביטוי תמוה. הרי כל אחד אוכל ומשביע את כרסו. הכיצד יכולים הם לאכול "כאחד"? אלא שהתורה מלמדת שכאשר שלושה יושבים יחד ואוכלים, הרי זה נחשב שהם אכלו כאחד, וזה מחדש ברכה חדשה – ברכת הזימון. שמא יש לומר, שגם שנים שהולכים יחד בדרך, ניתן לומר שהם "הולכים כאחד", ולכן אם אחד מהם מכיר את האילן – ניתן לומר ש"החבורה מכירה" את האילן, ויכולים הם לקבוע בו את שביתתם. זה שמכיר – הוא ראש החבורה, והוא הולך עם זה שאיננו מכיר, ואז זה שמכיר מצטרף אליו, והולך עם זה שמכיר.
נשוב לענייננו. יתכן שניתן לומר שכוונת התורה במילים "וידעו כי אני ה' אלהיהם" מתקיימת גם כאשר רק חלק מהעם מכיר ויודע ידיעה זו. אם הם "הולכים כאחד" – אם אנו אומה אחת, אז די בכך שחלק ידעו, וזה נחשב שכולם יודעים.
מי מאיתנו שיודע ידיעה חשובה זו, צריך לדעתה עבור כלל האומה, ולזַכות בכך את מי שאיננו יודע זאת.
במיוחד בימים אלו, אחר תקופה ארוכה מאוד של בחירות, חשוב להרגיש שאנו אומה אחת. מי שזכה להכיר את גודל התקופה שאנו חיים בה, "ילך עם זה שאינו מכיר", ויזכה את כל עם ישראל בידיעה זו.
הרצי"ה עומד על ענין נוסף בפרשה העוסק בהתפשטות הקדושה בעולם.
אחד משמונת הבגדים של הכהן הגדול הוא הציץ (שמות כ"ח, ל"ו):
וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'.
אהרן הוא האדם הקדוש ביותר בעם ישראל, ועל החלק העליון של אהרן – על מצחו, מונח הציץ, ובו כתוב "קודש לה'".
אנו מוצאים בתנ"ך מקום נוסף שבו הנביא מתנבא שיהיה כתוב "קודש לה'" (זכריה י"ד, כ'):
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
על מצילות הסוס – מתחת לרגליו של הסוס, יהיה כתוב קודש לה'. אותן מילים שכתובות במקום העליון ביותר – על מצחו של הכהן הגדול, כתובות גם במקום הנמוך ביותר – תחת רגליו של הסוס. הרצי"ה אומר על כך את הביטוי "מזעזע". זה אמור לעורר אותנו להבנה עמוקה של הענין.
הקדושה מתפשטת מראשו של הכהן ועד לסוסים. כך אמר הרצי"ה:
ציץ קודש, על מצחו, על מקום המח והמחשבה של הכהן הגדול, ושם כתוב: "קדש לה'". וכאן בזכריה אותו ביטוי, ולא כתוב שיהיה כתוב כך על סוס מיוחד. הכל מלא קידוש ה' באופן בולט. סדרי המשק, הרכב, הכל מלא קידוש ה'.
הדבר מלמד על אחדות הבריאה. אנו הולכים לקראת המציאות הנפלאה של אחדות הבריאה כולה תחת שם ה'. הקדושה מופיעה גם במקומות הנמוכים ביותר – בזכות האחדות. הכהן הגדול חושב במחשבתו גם על מצילות הסוס. גם האנשים הרחוקים ביותר, והמציאות הרחוקה ביותר – קשורה לשם ה'. הכל קשור והכל אחד.
היום אין לנו כהן גדול, אז במובן מסויים כולנו כהנים גדולים2. דווקא כשחרב הבית, כל אחד ואחד מישראל יכול למלא במובן מסויים את תפקידו של הכהן הגדול. כל אחד ואחד מישראל אומר את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בתפילת מוסף, כתחליף לעבודתו של הכהן. כך גם כולנו יכולים לדמיין את הציץ, ובו המילים "קודש לה'". אנו יכולים לכוון במחשבתנו, שהלימוד והתפילות שלנו, יחד עם המעשים הטובים שלנו – יתפשטו למקומות הרחוקים ביותר ולאנשים הרחוקים ביותר. כל המציאות כולה תעלה לבית ה', ותתאחד תחת שם ה' אחד.
אנו צריכים לחוש את האחריות הגדולה לכלל ישראל, ולצפות לאיחוד המלא, שכל הדברים יהיו "קודש לה'", בגאולה השלמה במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' בדברי קרבן העדה, למשל, שקשר זאת לדברי הבבלי (עירובין נ' ע"ב): "היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר אומר: שביתתי במקום פלוני". אך אין דברי הבבלי מתאימים ללשון הירושלמי. עי' בירושלמי מהד' שוטנשטיין בהערה 1 שכתב שהלשון בבבלי נוחה יותר. ועל פי דברינו מבוארת לשון הירושלמי.
2 עי' ב"משוש הארץ" מהדו"ב עמ' ע"ד.