לחיות עם פרשת השבוע – ה"סרטון המביך" של קרח
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בשבועות האחרונים אנו מנסים בלימוד פרשת השבוע להתמקד בחלק השייך לכל יום. מובא בחסידות שלכל יום יש הארה מיוחדת, וכשלומדים את החלק של הפרשה השייך ליום הזה, לאור החוויות של אותו יום, מגלים דברים מיוחדים.
אתמול בערב, לאחר תפילת ערבית בחצר הבית, אמר לי אחד השכנים, שאמרו בחדשות שיש התפרצות נוספת של המגפה, עם 300 חולים חדשים. והנה בבוקר, בלימוד "רביעי" של הפרשה, אני פוגש את המילים (במדבר י"ז, י"א):
הֵחֵל הַנָּגֶף.
נבהלתי לרגע. הנה, הפרשה ממש מתארת את מה שקורה היום, חלילה. אך מיד נרגעתי. בהמשך הפסוקים מובא (במדבר י"ז, י"ג):
וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
והסיום של החלק של היום (במדבר י"ז, ט"ו):
וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה.
זהו הכיוון בע"ה, שהמגפה תעצר. אנו צריכים להמשיך לשמור על הכללים, כדי שיתקיים בנו בע"ה "והמגפה נעצרה". בהמשך ננסה לעמוד על הדרך שהתורה מלמדת אותנו כדי לעצור את המגפה.
ננסה לעמוד על המהות של החטא. גם בענין זה התחדש לי היום דבר שלא שמתי לב אליו בעבר. בשנים קודמות הזכרנו מדרש, המתאר את ליצנותו של קרח. זו לא "בדיחה של בני"שים", אלא של קרח. זוהי בדיחה עצובה, אבל בעזרתה הצליח קרח לשכנע את ראשי הסנהדראות להצטרף אליו כנגד משה (ילקוט שמעוני תורה, תש"נ):
…"ובמושב לצים לא ישב", זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", באת לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים", באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: "כל הבכור אשר יולד וגו'", הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה: "וראשית גז צאנך תתן לו". אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: "כל חרם בישראל לך יהיה", נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה (=כך כולם עושים לאותה עלובה מסכנה, ותולים בקב"ה).
בדורנו, קרח מן הסתם היה מוציא סרטון, ובו הוא מראה את סיפורה של האלמנה המסכנה. מדוע זו ליצנות? משום שאין אמת בטענותיו של קרח. "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – זה כל כך קשה לקיים זאת, ולחרוש בשני שוורים? "לא תזרע כרמך כלאים" – האם זו מצוה כה קשה לקיום? אין כאן באמת בעיה וקושי, אך כך קרח הציג את זה בליצנות, כאילו זה קשה ומעיק.
[ברוח הימים האלה, הייתי מציע לקרח לעשות סרטון, שבו הוא יראה ציטוטים של משה רבינו בעצמו. למשל, משה אומר בשיעור: "לא תחרוש בשור". "לא תזרע כרמך". את הסרטון, עם צילומים של משה רבינו בעצמו, אפשר היה להפיץ לכל העולם. אבל קרח לא היה מתוחכם עד כדי כך. המסיון משתמש היום בדרכים "מתוחכמות" כאלה. כך אפשר גם לצלם כל אדם שאומר: "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים"…]
ליצנותו של קרח אומרת, שבכל דבר שאתה בא לעשות – יש משהו שאתה חייב לתת. התורה היא כמו בלוק שמונח לך על הראש, ומגביל אותך בכל דבר. על כל פעולה יש הנחיות איך לעשות ואיך לא לעשות. זה נורא ואיום לחיות ככה, עם כל האיסורים האלה.
מפליא לראות מדרש נוסף, על סוף הפרשה הקודמת – פרשת שלח. בהקשר של מצות ציצית, דרשו חכמים (ילקוט שמעוני תורה, רמז תש"נ):
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית". זה שאמר הכתוב: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ואומר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל, להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור", לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים", לקצור – "כי תקצור קצירך בשדך", לדוש – "לא תחסום שור בדישו", לאפות – "ראשית עריסותיכם חלה תרימו", שחט – "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה", קן צפור – שלוח הקן, חיה ועוף – "ושפך את דמו וכסהו בעפר", נטע – "וערלתם ערלתו", קבר את המת – "לא תתגודדו", מגלח שער – "לא תקיפו פאת ראשכם", בנה בית – "ועשית מעקה", במזוזה – "וכתבתם על מזוזות", נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית".
המדרש מביא את אותן הדוגמאות שאומר קרח, אבל ב"טון" אחר לגמרי.
קרח רואה בכל מצוה דבר מעיק, והמדרש רואה בכל דבר זכות. אתה חורש – יש לך מצוה! תחשוב על: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", ותקיים מצוה תוך כדי החרישה. אתה זורע – תחשוב על "לא תזרע כרמך כלאים", ותקיים בכך מצוה.
כשרואים את שני המדרשים זה לעומת זה – זה מדהים ומרגש. קורח רואה בכל פסוק דבר מעיק ומציק. המדרש רואה בכל דבר שמחה של מצוה.
המדרשים מעמידים לפנינו בצורה חזקה ובולטת את ההבדל בין שתי ההסתכלויות על העולם – ההסתכלות החיובית וההסתכלות השלילית. שני אנשים קוראים פסוק בתורה. האחד מגיב: "אוף", והשני: "וואוו".
כל דבר בתורה ובעולם, אפשר לראות בשתי צורות. אפשר לראות אותו כדבר נורא, ואפשר לראות אותו כדבר טוב.
מדבריו של קורח אנו למדים, שההסתכלות השלילית על העולם – היא מקור המחלוקות. ניתן לראות כל אדם בצורה ביקורתית, מה שלילי בו ובמה הוא לא בסדר. כך מביאים למחלוקות ולשנאה. אך ניתן גם לראות באותו אדם את הטוב והיפה שיש בו, וזה מביא לשלום.
איך ניתן להגיע למבט חיובי על העולם?
ננסה ללמוד זאת מן הפרשה. כשקרח פועל כנגד משה, וה' רוצה לכלות את כל העדה, אומרים משה ואהרן (במדבר ט"ז, כ"ב):
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף.
אך בפעם השניה התלונה היא של כל העדה, ולכן לא ניתן לומר זאת. הנגף מתחיל באופן מיידי. כיצד מגיב משה? הוא פונה לאהרן (במדבר י"ז, י"א):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף.
הפיתרון הוא הקטורת.
יהיו כאלה שיאמרו, שבזמן מגפה צריך לומר פיטום הקטורת, מתוך הכתב, אולי מתוך קלף בכוונה גדולה. זה ודאי נכון, אך האם זו "סגולה" שאיננו מבינים ועושים "כי כך אמרו", או שיש לזה משמעות? האם הקטורת בונה איזה דבר בנפש האדם, שהוא המתקן את הבעיה שהולידה את המגפה?
במקומות רבים מובא, שהמשכן בנוי כדמות אדם. כל חלק מחלקי המשכן מכוון כנגד איבר מאיברי האדם.
על מזבח הקטורת אומר בעל ה"כלי יקר" (שמות ל', א'):
אבל מכל מקום גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה, ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג כא), ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח?! על כן צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מה שכתב (שמות ל לו) "ושחקת ממנה הדק" רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה…
מזבח הקטורת בא לכפר על הנשמה. משום כך פסוקי מזבח הקטורת לא מובאים יחד עם כל כלי המשכן, אלא בנפרד (שמות ל', א'-י'). הקטורת היא מדרגה נפרדת, עליונה.
קטורת בארמית היא לשון קשר. הנשמה קושרת את כל איברי האדם להיות לגוף אחד. כאשר הנשמה נמצאת בקרבו של האדם – כל האיברים מתפקדים יחד – הראש חושב, הלב רוצה, הידים פועלות והרגלים הולכות. כאשר עוזבת הנשמה את הגוף – הכל מתפורר, ואין קשר בין האיברים השונים. הנשמה היא הנקודה הפנימית, שמחזיקה את המציאות כיחידה אחת. זוהי הנקודה הרוחנית, שהיא היעוד, המגמה, החזון של האדם. הנשמה מאחדת את כל הכוחות של האדם לפעול לקראת המגמה והתפקיד שלו.
זהו הבסיס להסתכלות החיובית, היכולה לתקן את הנגף. כאשר מסתכלים על המציאות מתוך הבנה שיש לה נשמה – רואים את המציאות במבט אחדותי. כך ביחס לאדם, לעולם, לתורה, לארץ ישראל ולכל דבר. מבט אל הנשמה מביא לאחדות. כך כותב בעל התניא (פל"ב):
והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו, והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה.
אם מביטים אל החלק הנשמתי – מביאים אחדות ושלום. אך אם מחזקים את החלק הגופני – מביאים מחלוקת.
המבט החיובי על המציאות בא מתוך הנשמה. יש יעוד שהקב"ה ברא לעולם, ולכל אדם יש תפקיד להביא את היעוד הזה. כאשר חברך עושה מעשה – הוא עושה זאת גם בשבילך, כיון שיחד מביאים את העולם לשלמותו. אנו צריכים אחד את השני כדי למלא את תפקידנו בעולם, ולכן אנו רואים כל אדם בצורה חיובית. אין אדם מקנא בחברו על הצלחתו – כיון שהצלחת החבר היא הצלחתך. כשמביטים בצורה כזו על העולם, רואים טוב, ומגבירים את הטוב. הנשמה היא החלק הטוב, והיא שייכת למגמה הטובה של הבריאה (בראשית א', ל"א):
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.
מבט אל הנשמה הוא מבט אל הטוב של העולם.
הרב קוק מלמד (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת של"ב), שכל מעשה טוב מצטרף אל הטוב שיש בעולם. כל דור מוסיף את מעשיו הטובים אל המגמה של הטוב שבעולם. הרע, לעומת זאת, נפרד (תהלים צ"ב, י'): "יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן". הטוב נשאר והרע נעלם. מבט אל הנשמה רואה את הטוב ההולך וגדל בעולם.
כך אנו צריכים להביט אל כל דבר במציאות. המצוות – נועדו לעשות לנו טוב. אתה קם בבוקר – וכבר זוכה למצוות של נטילת ידים ותפילה. אתה אוכל – אתה זוכה ליטול ידים, לברך, לבדוק את כשרות המאכלים. זה משמח, לאכול כאדם ולא כבהמה. המצוות מגבירות את המודעות של האדם למעשיו, וכך זה מוסיף שמחה ומשמעות לחיים.
גם לתורה יש נשמה. כל הלכה וכל סוגיא מקפלת בתוכה חזון, ויש בה ערכים ואידיאלים. אנו צריכים לחפש בעת הלימוד מהי הנקודה הפנימית של הסוגיא, מה אומרת לי הסוגיא ומה אני לוקח מן הלימוד.
גם לארץ ישראל יש נשמה. רבי יהודה הלוי כתב: "חיי נשמות אויר ארצך". האויר של ארץ ישראל הוא בעל נשמה, ולכן "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנ"ח ע"ב).
התיקון האמיתי למחלוקת הוא במבט חיובי, בהוספת טוב בכל דבר.
מתוך כך נגיע בע"ה אל השלום ואל השלמות, ואל הגאולה השלמה מתוך בריאות ושמחה, שפע ברכה והצלחה ובשורות טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי
המדרש על קורח האלמנה ובנותיה אינו אמיתי מסיבה פשוטה . העם לא צווה על המצוות התלויות בקרקע לפני כיבווש וחילוק .
חוץ מזה יהודים הם לא פריירים ומיד היו שואלים את קורח "אפשר לקבל את הכתובת ? מי הגב' הנעלמה שאתה בא בשמה ?
לענ"ד קורח הימחיז דרמה והיה הבמאי שלה . לא על ההווה אלא על העתיד בארץ ישראל למקום אליו האחים משה ואהרון מדרדרים אותנו .
כל טוב