המגביה מציאה לחברו

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "תפוחי זהב במשכיות כסף".

תמצית השיעור: דבריו של רמי בר חמא בדין "המגביה מציאה לחברו" מתבססים על ההבנה שקנין הגבהה הוא קנין מציאותי שהיה קיים קודם מתן תורה. בהגבהה יש הכנסת החפץ לרשות המגביה. החידוש הוא שאדם המגביה חפץ ומכניסו לרשותו – כולל בכך גם את רשות חברו. על כן יכול חברו לזכות על ידי הגבהתו. רבא חולק, וסובר שרק אם זכה בכך האדם עבור עצמו – יכול הוא לזכות בכך עבור חברו.

סוגיית הגמרא (בבא מציעא ח' ע"א):

אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו – תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא לאו שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אמר רבא: לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה… אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי: דיוקיה דרמי בר חמא מהיכא. אי נימא מרישא, שנים אוחזין בטלית, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה. אלא מהא דקתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הא תו למה לי. אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. והא אוקימנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, אלא מסיפא, זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, הא תו למה לי, אלא ממשנה יתירה שמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וממאי דבמציאה, דלמא במקח וממכר, וכי תימא אי במקח וממכר מאי למימרא, איצטריך, סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבידה וליפטר, קמשמע לן דהאי איערומי קא מערים, סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי, אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ואיפטר. אלא מהא, היו שנים רוכבין על גבי בהמה, הא תו למה לי, אלא ממשנה יתירה שמע מינה, המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ודלמא הא קמשמע לן דרוכב נמי קני, אלא מסיפא, בזמן שהן מודין או שיש להן עדים – חולקין בלא שבועה. במאי, אי במקח וממכר – צריכא למימר, אלא לאו – במציאה, ושמע מינה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ורבא אמר לך: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

א. בספר בית זבול מקשה על היחס שבין סוגיא זו לסוגיא בדף י' ע"א:

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא, הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן: מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים, בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום, מציאתו של בעל הבית הוא. אמר ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב (ויקרא כ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים", עבדי הם, ולא עבדים לעבדים. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואם תאמר משנתינו, דאמר תנה לי, ולא אמר זכה לי.

זו לשונו של "בית זבול" (סי' י"ג ס"ק א'):

פלא גדול מה שהמ"ד ר' יוחנן ורב נחמן ורב חסדא דאיירו בהמגביה מציאה לחברו, שמביאם הש"ס (בדף י', א'), לא נזכרו למעלה בסוגיא (ח', א'), ורמי בר חמא שם לא נזכר בסוגיא (י', א').

אף ששתי הסוגיות עוסקות בענין אחד, לכאורה, בכל סוגיא מופיעים אמוראים אחרים והגמרא לא קושרת כלל בין הסוגיות. רק רבא מופיע בשתי הסוגיות – בדף ח' הוא חולק על רמי בר חמא ובדף י' הוא מקשה על רב נחמן. הראשונים מעירים שדעתו סותרת, לכאורה, מסוגיא לחברתה (תוס' י' ע"א):

איתיביה רבא לרב נחמן – אף על גב דלעיל דחי רבא דיוקיה דרמי בר חמא משמע דסבר לא קנה חבירו, שמא קבלה הכא מרב נחמן.

ב. הביטוי "ממשנה יתירה שמע מינה" מופיע שלוש פעמים בסוגיא.
בפעם הראשונה כתב רש"י:

ממשנה יתירה – אמרינן דהמגביה מציאה כו', ומשום הכי אמרינן יחלוקו, דאמרינן שניהם הגביהוה, והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני, דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר, והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל (ג, א) – הא שמענא ליה מרישא.

הבבא הראשונה של המשנה עוסקת במקרה שכל אחד טוען שהוא הגביה את הטלית ולא חבירו, והבבא השניה עוסקת במקרה ששניהם הגביהו את הטלית יחד, וחולקים משום "המגביה מציאה לחבירו".
בפעם השניה בה מופיע הביטוי "ממשנה יתירה" לא כתב רש"י דבר.
בפעם השלישית כתב:

ממשנה יתירה כו' – כדפרישית.

מה בא רש"י לומר בדבריו אלו? אין דרכו לחזור על פירושו באותה סוגיא פעם נוספת, ודי בכך שפירש את הביטוי בהופעתו הראשונה. מה התחדש כאן שלא התחדש בהופעתו השניה של הביטוי "ממשנה יתירה"?!

ג. ההצעה לדייק את חידושו של רמי בר חמא מן המשנה: "היו שנים רוכבים על גבי בהמה", נדחית: "ודלמא הא קמשמע לן דרוכב נמי קני". מפרש רש"י:

דרכוב קני – ואף על גב דלא משיכה היא, שאינה זזה ממקומה, שאין מנהיגה ברגליו.

רש"י קשה בשתים: 1. מנין לרש"י שהקנין שקונה רכוב אינו במשיכה? 2. איזה קושי בפשט הגמרא מביא את רש"י לנטות מן הפירוש הפשוט שהקנין הוא קנין משיכה, וחידושה של הגמרא הוא שגם רוכב נקרא מושך את הבהמה.
האחרונים מבארים¹, שרש"י מחדש דרך קנין – קנין רכיבה, ומבארים מה מהותו ועניינו של הקנין. ועדיין לא נחה הדעת בדבריו של רש"י.

מקורו של קנין הגבהה
הרמב"ם פותח את דבריו על קנייני מציאה כך (הל' גזלה ואבדה פי"ז ה"א):

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו…

מעיר "משאת משה" על הביטוי המיוחד "עד שתגיע לידו", שלא כתבו הרמב"ם בקניינים אחרים. במה "זכה" קנין מציאה להגדרה זו?
הדברים יתבארו לאור חידושו של החת"ם סופר (שו"ת, יו"ד סי' ש"י). החת"ם סופר עוסק בדבריו של הרמב"ן (המובאים בריטב"א ובשיטה מקובצת לבבא מציעא מ"ז ע"ב):

והרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב, כדכתיב "ויתן להם אביהם מתנות רבות וגו' עם ערים מצורות ביהודה".

מציאה, על פי דברי הרמב"ן, נקנית רק בקנין חצר, שהרי לא שייך בה חליפין ואגב. בטעמם של הדברים כותב החת"ם סופר כך:

כי דברי רמב"ן ז"ל נכונים בטעמם, דודאי לפי המובן אי לא חדשו התורה שום קנין לא לבני ישראל ולא לבן נח, על כרחך היה בנוהג שבעולם אדם קונה מחברו במעות שהיה פורע לו עד גמירא מה שהתנו ביניהם, ואחר כך היה לוקח מקחו לתוך ביתו ורשותו ובזה היה נגמר הקנין בלי ספק ופקפוק, וכן כ' להדי' רש"י רפ"ב דבכורות ד"ה כלל כלל לא וכו', וכן במתנה ומציאה אי לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהרי הוא שלו ומאן מירמא ליה מיניה, אמנם ניתנה תורה ונתחדשה קנינים מחודשים, לחדא בכסף בלי שיקח הדבר הנקנה לידו כלל ולאידך במשיכה, וזה איננו לקיחה לביתו ורשותו אלא אפילו רק בסמטא ורשות הרבים כשמושכו או הגביה קנה. ועל זה יפה כתב רמב"ן דלמאן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל, ולא נאמר קנין משיכה לסימטא כלל, אם כן מנא לן שיקנה מתנה או מציאה בכי האי גווני אם לא לחצירו ממש, ולא מטעם חצר שנתרבה מטעם יד או שליחות כאשר יתבאר אלא מטעם קנין גמור, דכיון שלא חידשה בו תורה שום קנין הרי הוא כמו קודם מתן תורה לענין זה.

בדברים שבהם חידשה התורה קניינים, הרי שנחלקו האם חידשה קנין משיכה או קנין מעות. בדברי שבהם לא חידשה התורה קניינים, כמו מציאה, הרי שנשאר הדבר כקודם מתן תורה, ועל כן צריך להביאה לרשותו ממש, וכך הוא קונה. קנין חצר שבו נקנית מציאה הוא קנין מציאותי, ואיננו כקנין חצר הדיני, שהוא מדין יד או מדין שליחות.
לאור דברים אלה יש להוסיף, שאף קנין הגבהה נראה שהוא מהקניינים שקודם מתן תורה. בדברים שיכול אדם להגביהם בידו, הרי אין עליו חובה להביאם לרשותו ולחצרו כדי לקנותם, אלא כיון שבאו לידו – הרי הם קנויים לו.
מובן, אפוא, מדוע כתב הרמב"ם: "כל מציאה… אינו זוכה בה עד שתגיע לידו…". במציאה עיקר הענין הוא שתגיע המציאה לידו. זו דרך הקנין שהיתה קודם מתן תורה, והיא ממשיכה גם אחר מתן תורה.
הבנה זו מבארת גם את דברי הרמב"ן, שבמקום אחד אמר שהגבהה היא מדאורייתא², ובמקום אחר אמר שהיא מדרבנן³.
במקרים בהם שייכת הגבהה מצד המציאות, הרי שהיא מדאורייתא – שכן התורה לא הפקיעה את דרך הקנין שהיתה קודם מתן תורה. אולם במקום בו לא שייכת הגבהה, כגון במקרה של "נשרפו חיטיך בעליה", הרי שההגבהה היא מתקנת חכמים.

חידושו של רמי בר חמא
הגבהה מקורה בהכנסה לרשותו. כיצד יכול, אפוא, אדם להגביה עבור חברו. והרי מכניס הוא לרשותו שלו, ולא לרשות חברו. אין זה מעשה המבטא את הקנין שיכול הוא לעשותו עבור חברו, אלא ההגבהה היא הקנין עצמו בהיות החפץ מגיע לרשותו של האדם, וכיצד יקנה לחברו בהגבהתו?!
רמי בר חמא מחדש שבעומק הדברים – רשותו של אדם היא גם רשותו של חברו. בהכנסתו לרשות עצמו, כלול גם חברו בזה, ועל כן יכול לזכות לו.
את חידושו לומד רמי בר חמא מהמשנה – "זאת אומרת, המגביה מציאה לחברו קנה חברו".
המשנה פותחת בדין "יחלוקו", ומסיימת בדין "המגביה מציאה לחברו". הרי זה בחינת "סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (זוה"ק ח"ב צ"ה ע"א, ועי' אורות הקודש ח"ב עמ' ת"מ). המשנה איננה מסיימת ב"יחלוקו", אלא בחיבור שני הצדדים – "המגביה מציאה לחברו קנה חברו".

אל מול דעתו של רמי בר חמא, הסובר ש"המגביה מציאה לחברו קנה חברו", עומדת דעתו של רבא, הסובר שהקנין פועל בדרך אחרת: "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה".
לרמי בר חמא הקנין הוא בצורה ישירה לזוכה, והמגביה עצמו איננו זוכה כלל בחפץ לעצמו. לרבא – המגביה זוכה לעצמו ומתוך כך מזכה לחברו.
רמי בר חמא רואה את רשות חברו כהתרחבות של רשות האדם עצמו. כיון שנפשותיהם מאוחדות במקורן, בא הדבר לידי ביטוי גם בדרכי הקנין. יכול אדם להכניס חפץ לרשותו, ויזכה בכך חברו⁴.

ישוב הקשיים
לאור הבנה זו יתיישבו הקשיים שהוזכרו לעיל.
שיטת רש"י: רש"י מסביר שהקנין של רוכב איננו קנין משיכה. טעם הדבר ברור. הרי בקנין משיכה אין כלל חידוש בכך שאדם יכול לקנות עבור חברו. אין זה קנין של הכנסה לרשותו. אילו היה רוכב קונה במשיכה – לא היה מקום לחידושו של רמי בר חמא.
רש"י מבאר שהרוכב קונה ברכיבה. הרכיבה היא צורת קנין הבהמה קודם מתן תורה. הרי היא כמו הגבהה, שמכניסה לרשותו. כשם שרוכב יכול לקנות לחברו – כך מגביה, שכן שתי צורות הקנין דומות בכך שהן עוסקות בהכנסת הדבר לרשות האדם מבחינה מציאותית, כפי שהיה קודם מתן תורה, ולא מבחינה דינית, כפי שחידשה התורה.
על כן גם אמר רש"י:

ממשנה יתירה כו' – כדפרישית.

דבריו של רש"י מתייחסים לפעם הקודמת שבה פירש את הביטוי: "ממשנה יתירה":

ממשנה יתירה – אמרינן דהמגביה מציאה כו', ומשום הכי אמרינן יחלוקו, דאמרינן שניהם הגביהוה, והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני, דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר, והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל (ג, א) – הא שמענא ליה מרישא.

פירוש דבריו הוא, שכשם שכאן פירש שהסיבה ששניהם קנו את הטלית היא משום ששניהם הגביהוה, ועל כן יש הוא אמינא לומר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו – כך גם ברוכב. אף רוכב קונה כמו מגביה, ובמקרה ששניהם רכבו – יקנו שניהם. אין זה כמו משיכה, שאדם יכול למשוך לחברו, אלא כמו הגבהה, שזהו קנין שהיה קיים קודם מתן תורה ונשאר אף לאחריו בקנין מציאה.

הבנה זו עולה גם מדברי הריטב"א, שכתב בחידושיו לסוגייתנו:

אלא מהא היו שנים רוכבים וכו'. ואף על גב דבההיא ליכא הגבהה, מכל מקום מייתורא קמשמע לן דכי היכי דחלוקה דהתם משום דאפשר דתרווייהו הגביהוה ביחד, אף הא דטלית נמי משום דתרווייהו אגבהוה.

הלשון: "דאפשר דתרווייהו הגביהוה ביחד" קשה, שהרי הוא עוסק בשנים הרוכבים על בהמה⁵. נראה, שהריטב"א מתכוון לומר שהקנין שהם קנו את הבהמה הוא כקנין הגבהה, שכן רכיבה היא כהגבהה – שענין שתיהן הוא הכנסה לרשות המוצא, ועל כן הקנין שוה. "הגביהוה ביחד" – קנו את הבהמה ביחד בקנין כמו הגבהה.

היחס בין הסוגיות
שתי הסוגיות – זו שבדף ח' וזו שבדף י' – עוסקות בשני חלקים שונים של השאלה ביחס למגביה מציאה לחברו.
סוגייתנו עוסקת בצד הקנייני – האם פעולת קנין של אדם עבור חברו פועלת.
הסוגיה בדף י' עוסקת בשאלה נוספת – האם כאשר אדם מגביה מציאה לחברו אין בכך בעיה מצד "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים".
גם הסוברים שמבחינה קניינית יכול אדם לגביה לחברו, צריכים לדון בשאלת היחס ל"תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים".
לאור הבחנה זו מתעוררת שאלה על רש"י.
בביאורו לדברי רבא בסוגייתנו כתב:

לעולם אימא לך לא קנה חבירו – היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום, וטעמא אמר לקמן דהוי תופס לבעל חוב במקום כו'.

בסוגייתנו מטעים רש"י את דברי רבא בטעם הסוגיא שבדף י'. לכאורה היה ראוי לרש"י לומר: "לא קנה חברו – כיון שהכניסה לרשותו ולא לרשות חברו", או הסבר אחר המתאים לצד הקנייני שבו דנה הסוגיא בדף ח'.
רש"י עמד על כך שרבא הוא האמורא היחיד המוזכר בשתי הסוגיות. את דבריו בסוגייתנו יש לבחון לאור דבריו בסוגיא בדף י'. שם שאל רבא את רב נחמן ונענה. נמצא, שרבא סובר כרב נחמן, שהמגביה מציאה לחברו אינו קונה משום "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים". אם כך, אין טעם לדון בשאלה הקניינית. כיון שאנו יודעים שדעתו של רבא היא שלא קנה – כיון שהוא חב לאחרים – הרי שטעם זה שייך אף לסוגייתנו, שכן לא ניתן לדון האם לדעת רבא פועלת הבחינה הקניינית או לא, כאשר המסקנה היא שלא קנה מצד שחב לאחרים.
אולם, לדעת רמי בר חמא, הסובר שמבחינה קניינית קנה, יש מקום לדון מה יהיה היחס לדין "התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים".

---

¹ עי' משאת משה וחלקת אברהם.
² במשובב נתיבות סי' ע"ב ס"ק ל' למד מדברי הרמב"ן ב"ספר הזכות", כתובות מ"ג ע"ב מדפי הרי"ף, שר' יוחנן לא חולק שהגבהה קונה מכל מקום, ומשמע שזה מן התורה. ועי' באנציקלופדיה תלמודית, ערך הגבהה א', ציון 27.
³ כך כתב בקידושין כ"ו ע"א: "והא דתנן ושאין להם אחריות אינן ניקנין אלא במשיכה, לאו למיעוטי מסירה והגבהה, אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה, אלא במשיכה, והוא הדין ובמסירה והגבהה כדקתני ברישא. ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תיקנו אלא מחמת משיכה… אף על פי שתיקנו הגבהה, משום משעה שהגביה, על מנת להימשך היא…".
⁴ ניתן לתת טעם לשבח בהבנת עומקה של מחלוקת זו לאור דברים שנאמרו על רמי בר חמא ורבא (עי' שער הגלגולים הקדמה ל"ח). רמי בר חמא הוא בחינת שער החמשים, בחי' הבינה. רבא הוא בחינת תפארת ומלכות. בבחינה העליונה של הבינה אין הפרדה וחילוק. דברים הקיימים בצורה נפרדת בבחינת המלכות, מתאחדים לאחד בבחינת הבינה. רמי בר חמא רואה את נפשו ונפש חברו כאחד, ועל כן ההכנסה לרשותו כוללת גם הכנסה לרשות חברו. רבא רואה זאת כשתי רשויות נפרדות, ואם לא יזכה לעצמו תחילה – איננו יכול לזכות לחברו.
ראוי להביא בהקשר זה דברים שכתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' י"ג): "הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה".
⁵ עי' באוצר מפרשי התלמוד ששינו מלשונו וכתבו: "ששניהם זכו בה על ידי רכיבתם". אלא שקשה הדבר לשנות מלשונו של הריטב"א בגלל קושי. ואף בשטמ"ק הלשון כלפנינו "הגביהוה".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *