מצוה ה' – תפילה כעבודה
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל פסוק המכיל מצוה – מוגדר כמצוה.
מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, וכבר נכפל זה הציווי פעמים באמרו (שמות כ"ג, כ"ה): "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר (דברים י"ג, ה'): "ואותו תעבודו". ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מהציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא ציווי לתפילה. ולשון ספרי (עקב ה'): "'ולעבדו' זו תפילה". ואמרו גם כן "'ולעבדו' זו תלמוד", ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, "מנין לעיקר תפילה מצוה מהכא (דברים ו', י"ג) 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'", ואמרו (ספרי ראה ל"ג): "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו", רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה.
פירוש המצוה
מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, לעבוד את הקדוש ברוך הוא, וכבר נכפל זה הציווי כמה פעמים באמרו "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ואמר בציווי נוסף "ואותו תעבודו" ובתרגום הרב קפאח זצ"ל מביא פעם נוספת: "ואמר 'ולעבדו'" (דברים י"א, י"ג). ואף על פי שזה הציווי לעבדו הוא גם כן מהציוויים הכוללים – מצוה זו כוללת למעשה את כל המצוות, שכולן הן עבודת ה' והציווי לעבדו הוא ציווי לקיים את כל המצוות, כמו שביארנו בשורש ד' – שם באר הרמב"ם שאין למנות במנין תרי"ג המצוות ציוויים הכוללים את כל המצוות, שאין בהם ציווי לעשות מעשה מיוחד. הנה יש בו יחוד – במצוה לעבוד את ה' יש מעשה מיוחד שבעבורו ראוי למנות מצוה זו כמצוה מתרי"ג מצוות אחר – מפני שהוא ציווי לתפילה – כלולה בציווי לעבדו המצוה להתפלל לה'. ולשון ספרי "ולעבדו" זו תפילה – "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה (תענית ב' ע"א). ואמרו גם כן ודרשו עוד מן המילה "ולעבדו" זו תלמוד – תלמוד תורה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה כלומר מנין לעצם המושג תפילה (להוציא מהתפילה כפי שהיא מקובלת בנוסחתה ובזמניה) שהוא מצוה, מהכא – מן הפסוק הזה: "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו עבדוהו בתורתו – בלימוד התורה, ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם – כלומר תתפלל לנכח המקדש, כשפניך מופנים לכוון בית המקדש כמו שבאר שלמה ע"ה בפסוק "והתפללו אל המקום הזה" וכפי שדרשו חז"ל את תפילת שלמה (במלכים א' ח') במסכת ברכות (ל' ע"א).
"מצות עשה להתפלל בכל יום"
כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"א ה"א):
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' אלוהיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה.
וכתב על זה הכס"מ וזה לשונו:
ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממה שנאמר "ועבדתם את ה'" ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום, אולי נבוא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת, ואם כן על כרחך החיוב הוא להתפלל בכל יום, אבל אין מנין התפילות מן התורה, אלא בפעם אחת ביום סגי.
מדבריו אנו למדים שלא מצא מקור בתורה ובדברי חז"ל לתפילה בכל יום, והלימוד אינו אלא דרך השלילה, שאם לא תאמר בכל יום, שמא תבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו. והדברים תמוהים, שאם לא הוזכר בשום מקום תפילה בכל יום, כיצד אפשר לומר שזו מצות עשה פעם אחת כל יום, שמא נאמר שלש פעמים בכל יום, או פעם אחת בשבוע או בחדש? מהיכי תיתי להגביל בדיוק פעם אחת בכל יום.
וב"קרית ספר" להמבי"ט כתב בהלכות תפילה (פרק א') וזו לשונו: "ומה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב, אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב 'וברך את לחמך ואת מימיך וגו" דהוא צורך כל יום הכי נמי תפילה בכל יום". והקשה הרי"פ פרלא (עשה ב' דף נ"ו ע"א) שלפי זה צריך לומר שהמצוה פעמיים בכל יום שכן דרך לאכול פעמיים, ומקרא מלא "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע" ואף מלבד זה תירוץ "קרית ספר" דחוק ואף הוא לא כתבו אלא בגדר ה"אפשר".
והרי"פ פרלא בעצמו כתב (דף ע' ע"א) וזה לשונו: "נראה דעל כרחך מוכרח דלדעת הסוברים דעיקר תפילה דאורייתא המצוה היא להתפלל בכל יום, מההוא דאמרינן בברכות (י' ע"ב) 'אמר ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתיב 'לא תאכלו על הדם' – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם' עיי"ש. ומשמע ודאי דעל תפילה שבכל יום ויום קאמר הכי. ובפרט לפי המבואר בספר המצוות להרמב"ם (שורש תשיעי) שהיתה גירסתו בגמרא שם: 'מנין לאדם שלא יטעום כלום עד שיתפלל, תלמוד לומר 'לא תאכלו וכו"", ועיי"ש בדבריו שנושא ונותן בדבריו אלו ומסכם: "ולכן לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל עדיין צ"ע היכא רמיזא הך מילתא".
ויש להוסיף ולהקשות על פי מה שכתב הרמב"ם במנין המצוות שעל סדר ההלכות (והוא גם בריש הלכות תפילה) מצות עשה "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה", ושינה את סגנונו ממה שכתב במנין שעל סדר המצוות וכן בספר המצוות, שלא כתב "בכל יום", ויש להבין מדוע שינה סגנונו. ועוד שלפי הגדרה זו שבראש הלכות תפילה, משמע שדין תפילה בכל יום הוא חלק מהגדרת המצוה, ולא הלכה פרטית בהלכות תפילה, שאם לא כן מה לדין זה בהגדרה הקצרה של מצות התפילה, ולפי כל התירוצים שהבאנו, לכל היותר מצאו מקור לתפילה בכל יום, אך אף אחד מן התירוצים אינו מבאר מדוע תפילה "בכל יום" היא יסוד בהגדרת מצות התפילה, ודו"ק. ויתבאר בע"ה לקמן.
הארת הרב למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
בתוך דברי תשובה על שליח ציבור שטעה באר מרן הרב זצ"ל בדרך מיוחדת את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במצות התפילה (אורח משפט סי' ט"ו) וזה לשונו:
ונלע"ד דמצינו ב' ענינים בתפילה, דעת הרמב"ם בספר המצוות ובחיבורו דמצות עשה להתפלל בכל יום, ומייתי לה מדרשת חז"ל, ודעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות דמצות התפילה שהיא בהמנין הוא להתפלל בעת הצרה, ולא בכל יום. ולע"ד יש לומר שיקויים פלוגתתם בענין ההסברה בענין התרי"ג, ומכל מקום לענין חיובא אלו ואלו דברי אלהים חיים, דיש באמת חובה עלינו להתפלל, וזה החיוב אין תכליתו להשיג דבר, כי אם להיות דבקים בשם יתברך ולזכור אותו, וכמו שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים בטעם התפילה… וכל התיקונים הפרטיים הם תולדות טובות מסובבות מזכרונו ברוך הוא, שהוא כולל כל הטוב ועמו מקור חיים, על כל פנים עיקר חיוב התפילה שבכל יום הוא מצד זכרון ה' ב"ה (עיי"ש עוד).
דברי הרב מבארים היטב את דברי הרמב"ם והרמב"ן במצות התפילה.
לפי הרמב"ם התפילה היא עבודה – "ועבדתם את ה' אלוהיכם", והגדרת המצוה במקורה היא לעבוד את ה', אלא שבלשון הזו לא היתה נמנית כמצוה בפני עצמה שכן כוללת היא כל המצוות, ועל כן במנין המצוות, אנו מגדירים להתפלל. ולא באה הוספה זו למעט את מצות העבודה אלא לרבות ולפיכך המצוה היא עבודה המוצאת את ביטויה גם בתפילה.
לפי זה מובן שבמנין שעל סדר המצוות, אשר בו מודגשת כל מצוה בצד המיוחד שבה, שעל פיו נקבעה המצוה כמצוה נפרדת בתרי"ג המצוות, שם מגדיר הרמב"ם את המצוה "להתפלל", שכן התפילה היא המצוה המיוחדת, בעבורה נמנית העבודה כמצוה בפני עצמה.
אבל במנין שעל סדר ההלכות, בו ההלכה עיקר ולא מנין המצוות, חוזר הרמב"ם להגדיר את המצוה כעבודת ה' המוצאת ביטויה בתפילה. ובמנין זה מדגיש הרמב"ם שהמצוה היא בכל יום, מפני שזה הוא אופיה של עבודת ה', שהיא מקיפה כל חייו של האדם, ועבודת ה', שהיא בקשת קרבתו, הוא ענין יומיומי, שאין לך זמן שתוכל ליפטר ממנו. ודומה התפילה בזה לארבע המצוות שקדמו לה בספר המצוות, שהן מצוות תדירות שאין להן קצבה וזמן מוגדר.
נמצינו למדים שהתפילה בכל יום, לא מצד ענינה המיוחד של תפילה הוא בא, כפי שנטו לומר המפרשים שחפשו מקור לזה, אלא מצד עבודת ה' שבה היא באה, כדברי הרב זצ"ל.
ויבואר בזה מה שכתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה שאין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד ולא כתב תפילה, כי תפילה לא מצד הזמן של כל יום היא באה, אלא שאין לך זמן שתוכל ליפטר ממנה (ועי' מה שכתבנו במצות קריאת שמע בזה).
אבל לרמב"ן דרך אחרת. את עבודת הלב פירש שהיא מצוה לקיים כל המצוות בלב שלם לשם שמים, והתפילה אין עיקר ענינה עבודת ה', אלא מחסדו יתברך שהתיר לנו לבקש צרכינו מאתו והודיענו שהוא שומע תפילותינו. ולכן אין מצות התפילה בכל יום, אלא לפי הצורך (אם בכלל).
תנא דמסייע לרמב"ן הוא תרגום אונקלוס (דברים ד', ז'): "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו", ותירגומו: "ארי מאן עם רב די ליה אלהא קריב ליה לקבלא צלותיה בעידן עקתיה…".
ובתהילים – ספר תפילות דוד בן ישי – מצינו פסוק כוותיה דהרמב"ם ופסוק כוותיה דהרמב"ן. כוותיה דרמב"ם: "קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי" (פ"ח, י'). כוותיה דרמב"ן: "ביום צרתי אקראך כי תענני" (פ"ו, ז'). רמב"ם מתרץ לטעמיה ורמב"ן מתרץ לטעמיה. רמב"ם מתרץ לטעמיה "קראתיך ה' בכל יום" – עיקר, ו"ביום צרתי אקראך" – שביום צרה יש להתגבר ביותר בתפילה. ורמב"ן מתרץ לטעמיה "ביום צרתי אקראך" – עיקר, ו"קראתיך ה' בכל יום" היינו שארך חליו ימים רבים ובאלו הימים התפלל בכל יום (על פי ראב"ע שם).
ובעיקר דברי הרב זצ"ל יש לעיין, שכן הרב תפס בפשטות שלרמב"ן מצות עשה מן התורה להתפלל בעת הצרות, והרמב"ן הלא נסתפק בדבר וכתב בסוף השגתו: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפילה עיקר נמנה אותו במנינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות". ואדרבה, יש להביא ראיה שמסקנתו של הרמב"ן היא שלא למנות את התפילה במנין המצוות שכן כתב בסוף ספר המצוות בסכמו מנין תרי"ג על פי שיטתו וזה לשונו: "ואתה אם תבין כל מה שכתבנו בדיני מצוות עשה תראה שסלקנו מחשבונו של הרב מצוות ה' וכו'".
ושמא יש לומר שתפילה בעת צרה למד הרמב"ן מן המצוה לתקוע בחצוצרות בעת צרה ומנאה הרמב"ם במצוה נ"ט וזה לשונו: "וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתעלה", ולפיכך הביא הרמב"ן דין זה בהשגתו על הרמב"ם, כהוכחה שיש מצוה להתפלל בעת צרה. ניתן אפוא לומר שאף ש"סילק" הרמב"ן מחשבונו של הרמב"ם את מצוה ה', מכל מקום יש לו מקור למצות התפילה בעת צרה, ודברי הרב זצ"ל מכוונים ומדוקדקים.