ראש השנה (ל"ג ע"ב ל"ד ע"א) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
(הדוגמה מופיעה גם תחת המידה בנין אב)
ראש השנה (ל"ג ע"ב ל"ד ע"א):
תנו רבנן מנין שבשופר ת"ל (ויקרא כה) "והעברת שופר תרועה" אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי" ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי" שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה.
ומנין שפשוטה לפניה ת"ל "והעברת שופר תרועה" ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל "תעבירו שופר"
ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל "בחדש השביעי" שאין ת"ל בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה
ומנין לשלש של שלש שלש ת"ל "והעברת שופר תרועה" "שבתון זכרון תרועה" "יום תרועה יהיה לכם" ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה…
… האי תנא מעיקרא מייתי לה בהיקישא והשתא מייתי לה בג"ש הכי קאמר אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתיא גזירה שוה היקישא לא צריך.
והאי תנא מייתי לה בגזירה שוה ממדבר דתניא (במדבר י) "ותקעתם תרועה" תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא כשהוא אומר (במדבר י) "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה ומנין שפשוטה לפניה ת"ל (במדבר י) "ותקעתם תרועה" ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל (במדבר י) "תרועה יתקעו" ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך הרי הוא אומר "ותקעתם תרועה שנית" שאין ת"ל "שנית" ומה ת"ל "שנית" זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה אין לי אלא במדבר בר"ה מנין ת"ל "תרועה" "תרועה" לגזירה שוה
כמה לימודים נזכרו בגמרא זו.
בתחילה למדו בהיקש שבכל התקיעות של החדש השביעי יהיו בשופר כיובל ושתהא פשוטה לפניה ולאחריה כיובל.
בהמשך למדו בגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה דהיינו של יובל בר"ה ושל ר"ה ביובל שביחד יש לנו שלש של שלש שלש.
ואף שההיקש מיותר שהרי יש גזירה שוה מכל מקום למדו בהיקש ולימוד זה לא זז ממקומו אף שאינו צריך. אף זה מלמדנו שהלימודים אינם רק דרך טכנית ללמוד אלא יש משמעות למידה ולדרך הלימוד של ההלכות.
בהמשך מביאה הגמרא תנא נוסף שלמד ממדבר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר שלומדים בבנין אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה, וממדבר לראש השנה לומדים בגזירה שוה "תרועה" "תרועה".
נראה שההיקש בא לומר שהיובל משפיע על ראש השנה. לא לומדים להלכות יובל אלא רק לראש השנה. היובל בחינת החרות העליונה "דרור לכל יושביה". השופר שייך אל היובל שהוא בבחינת "שפרו מעשיכם". אף התשובה מקורה בבינה העליונה וזה מקור שפרו מעשיכם. אף הפשוטה שלפניה ושלאחריה מקורן בקול הפשוט העליון למעלה מכל משבר ויללה.
גזירה שוה היא ממזגת בין הדין והרחמים. היובל שהוא החירות בחינת הבינה העליונה בחינת חסד עליון כלשון הזוהר (ויצא קס"ג ע"א)
"חסידה ברושים ביתה" – באינון שית בנין עלאין שית סטרין דעלמא כמה דאתמר. אמאי אקרי חסידה, אלא האי עלמא עלאה אע"ג דנוקבא איהי קרינן לה דכר דכד אתפשט כל טיבו וכל נהירו מניה נפיק ובגין כך דאיהי חסידה נפיק (מתמן) מינה חסד.
ועי"ש בפירוש הסולם.
וראש השנה הוא בחינת הדין.
גזירה שוה באה ליתן של זה בזה וזל זה בזה, שכל אחד מהם יש בו שלש שלש בחינת ג' קוין הממזגים כל הצדדים.
היובל ממתק את הדין בחיבורו לראש השנה. על כן באה גזירה שוה להשוות דיניהן ולמתק את הדין בחסד עליון. כך ממתקים הדין בשרשו.
הלימוד מן המדבר בא ללמדנו שהתקיעה והתרועה הם בבחינת מסע. כמו במדבר שעם ישראל היה במסע של שיבה אל ארץ אבות כך ראש השנה הוא תהליך של שיבה אל מקורותינו. התקיעה והתרועה מניעים את התהליך.
הליכה שייכת במיוחד לנצח והוד שהם בחינת רגלים תרי סמכי דקשוט וכדברי רמח"ל אדיר במרום (עמ' ק"כ):
.. ויש גם כן הליכה וסודה: "ובלכתם ילכו" (יחזקאל א' כ"א). כי צריכין המאורות ליסע ממדרגה למדרגה לעשות שינוי ההנהגה וזה בא מנצח והוד.
על כן למדו זאת בבנין אב שלימוד זה מיוחד לנצח והוד. נצח והוד זה גם בחינת היסוד הקבוע והיסוד המשתנה כדברי הרב בשמונה קבצים (ח' רנ"ג):
הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד והמשתנה.
כך נעשית ההליכה שרגל אחת קבועה והשניה מהלכת וזו צורה של התפתחות ממדרגה למדרגה קביעות במציאות והתקדמות. זה בחינת בנין אב שהדברים נבנים בהתפתחות ובתהליך ולא בדילוג.
וגדר זה נלמד לראש השנה בגזירה שוה "תרועה" "תרועה". לתרועה שתי בחינות האחת משבר ויללה והשניה בחינת שמחה "הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק') ושניהם מתמזגים בבחינה של ראש השנה שיש ביום זה דין והוא גם יום טוב בו לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ובטוחים בנס שיעשה לנו הקב"ה ברחמיו המרובים על כן מתאים לימוד גזירה שוה לגדר זה.