כרתות (ה' ע"א) וחגיגה (י"א ע"ב)- לימוד מגזירה שוה
מהדורה קמא – למהדורה תניינא לחץ כאן
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י והרמ"ע מפאנו.
כריתות ה' (ע"א):
א"ר ינאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי נאמר להלן (ויקרא יט) ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן (ויקרא ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת
א"ר סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש מאי היא יליף קדש קדש ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל וכתיב (שמות כט) ושרפת את הנותר באש כי קדש וגו'
אמר אביי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש דאמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זמה זמה לשרפה
אמר רב אשי אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נסקלים הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש דתניא נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה.
ארבע דרשות פותחות ב"אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך". יש להבין מה באה כל דרשה להוסיף לנו, על הקודמות לה.
הדרשות מחולקות באופן מובהק לשתי קבוצות פיגול ונותר קבוצה אחת ושריפה וסקילה קבוצה שניה.
פיגול ונותר הם פגיעה בקדש ושריפה וסקילה הם ענשים הבאים על עבירות חמורות. (נחלקו ר"ש וחכמים מה חמור ממה). יש מקום למחשבה שארבע דרשות מעין אלו מכוונות כלפי ארבע אותיות השם הקדוש שם הוי' ב"ה.
פיגול ונותר הפוגעים בקדש שייכות לשתי אותיות ראשונות ושריפה וסקילה לשתי האחרונות. הרי אף בשם הקדוש יש "שתי קבוצות אותיות". הקבוצה הראשונה "המוחין" והקבוצה השניה – ההופעה המעשית.
הפיגול מכוון אל המחשבה שהרי זה יסוד דין פיגול שהוא מחשבת חוץ לזמנו. וזו' בחי' חכמה.
הנותר המתבטא במילה קדש מכוון אל הבינה.
החכמה והבינה הם מקור החיים ושיכות אל המוחין, והן אותיות י' ו-ה' שבשם.
בתו מאנוסתו זו פגיעה בתורה1 שהיא בחי' תפארת2.
וחייבי סקילה זו פגיעה בחיים שזה בחי' מלכות3. חיי עולם נטע בתוכנו זו תושבע"פ.
התורה והחיים הם כבר שניהם אל גופי תורה ומציאות והן אותיות ו' וה' שבשם.
פיגול ונותר
נראה שגזירה שוה "הנפש האוכלת עוונה תשא" "ואוכליו עוונו ישא" היינו שהעוון פוגע במקום גבוה שהוא מתרומם אל מקור החיים ועל כן "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" כי פגע במקום עליון בעצם החיים.
פיגול היא פגיעה במחשבה שהיא בחינת חכמה. על כן הפגיעה היא במקום גבוה, במקום הקדש.
קדש הוא בבינה המקבלת מן החכמה4 הנקראת גם חיים5. שם מקור ההכרעה. כשם שעצם החיים אינם שייכים לצד זה או אחר והם למעלה מן הימין ומן השמאל, כך גם הקדש הוא מקור החיים ולמעלה מכל פניה לצדדים6. הפוגע בקדש באכילת פיגול או נותר פוגע במקור החיים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
הלימוד בגזירה שוה בא מכח המיזוג וההכרעה שיש בגזירה שוה שמקורה למעלה בכתר עליון ובעילת העילות7.
על כן נאמר "ונכרתה מעמיה" שם הפגיעה היא במקור החיים המתבטא בתפארת ישראל באומה הישראלית שהיא התמצית הכוללת כל. כח החיים הכלליים הנמצא בתפארת בא ממקור הקדש העליון. על כן ילפינן בגזירה שוה הכוללת, "קדש" "קדש" שהאוכל נותר ופוגע בקדש בכרת.
בתו מאנוסתו בגזירה שוה
עצם החידוש של בתו מאנוסתו י"ל שהבא על אישה באנס ללא קידושין חוזר לצורת הביאה שהיתה קודם מתן תורה אז הייתה האישות נעשית כדוגמת בעלי חיים ללא קביעות וללא קידושין.
כך היא לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות הלכות א', ד':
א קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר "כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" (דברים כב,יג).
ד קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה, ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.
החידוש במתן תורה בקניין אישה, הוא שיש לאישה בעל קבוע ועל כן ברור מי האב ומי האם ומי הבנים, ובני הבנים, האחים והדודים. מכאן כל דיני עריות שבתורה.
אבל באנוסתו, הרי זה כבעלי חיים שהזכר פוגע בנקבה "בשוק" ובא עליה ונולדים צאצאים בלא ייחוס ובלא משפחה מצומצמת ומורחבת.
באיסור בתו מאנוסתו אומרת התורה שאין דרך "לעקוף" את המשפחתיות, ויש ייחוס של הבת לאביה והשוותה התורה בזה אנוסתו לאשתו.
הלימוד בגזירה שוה הוא "הנה" "הנה" לאיסורא.
ערוות אשה ובתה לא תגלה… שארה הנה זמה היא (ויקרא י"ח, י"ז)
ערוות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערוותן כי ערוותך הנה (שם, שם י')
"הנה" היא מילה הממקדת ומדגישה "ערוותך הנה" שאף בתו מאנוסתו ערוותו היא וכמו "שארה הנה" שהיא שאר בשרו.
וילפינן "זימה" "זימה" לשריפה.
ערות אישה ובתה לא תגלה ערוותה שארה הנה זימה היא (ויקרא י"ח, י"ז)
ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרופו (ויקרא כ', י"ד)
המילה זימה היא מלשון עיצה ומחשבה בחי' "כאשר זמם". אנו מתייחסים לחטא כדבר מתוכנן ולא כטבע בעלי חיים. יש כאן פגיעה עמוקה במשפחתיות ובסדר הדורות גם בתו מאנוסתו היא ערוותו. יש כאן חטא מחושב הפוגע בעומק נשמת האומה ועל כן מיתתו בשריפה (שריפת נשמה וגוף קיים).
"דמיהם בם"
פרשת עריות שבפרשת קדושים פותחת באיסור נתינת בנו למולך ומסיימת באוב וידעוני.
הפתיחה (פרק כ', א'-ב'):
וידבר ה' אל משה לאמר. ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן…
והסיום (שם, שם, כ"ז):
ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו באבן ירגמו אתם דמיהם בם.
יש קשר נגלה ונסתר בין הפסוקים הללו. שניהם מכוונים ללמדנו את קדושת החיים והעצמתם, והחיוב להתרחק מדרישה אל המתים ואת המות.
קשר זה מבאר האיסור החמור של אוב וידעוני. הפניה אליהם מבטלת את עצמת החיים והיכולת להחליט על פי שיקולים הנראים במציאות. זו היא פגיעה בעצם החיים כשם שהמולך פוגע בחיים עצמם.
חיוב מיתתם של אוב וידעוני ונותן בנו למולך מצוה לנו את החיים. חיוב המיתה אינו בחינת דין גמור אלא יש בו ממידת הרחמים ונתינת חיים לעולם. על כן למדו בגזירה שוה מ"דמיהם בם" שנאמר באוב וידעוני לכל מקום שנאמר "דמיהם בם" שדינו בסקילה "באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
הביטוי "דמיהם בם" ביאורו שהם חייבו עצמם במיתה והם פגענו בעצמם כשפגעו בקדושת החיים ועצמתם.
* *
*
חגיגה ס"פ ראשון (י' ע"א) במשנה:
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה.
ובגמרא (י"א)
עריות: מיכתב כתיבן לא נצרכא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה: הן הן גופי תורה: הני אין הנך לא אלא אימא הן והן גופי תורה:
בסוגיא ס"פ ראשון חגיגה "עריות מכתב כתיבן לא נצרכה אלא לבתו מאנוסתו אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה". וצ"ע וכי על בתו מאנוסתו אמרי כל המשנה בענין עריות שיש להם על מה שיסמוכו, דאתיא בג"ש.
על כן נראה ברור שבתו מאנוסתו הוא "מודל" מאפיין את ה"יש להם על מה שיסמוכו" שהרי זה כאילו כתוב בתורה.
הדברים יתבררו על פי דברי הרמב"ם על קודם מ"ת8. הרמב"ם מתאר את הצורה הטבעית החייתית של המשכיות הדורות. כשם שבעולם החי המשכיות נעשית בלא קידושין ובלא קביעות זכר ונקבה, כן גם יכול להיות חלילה באדם. יכול אדם לבוא על אשה זונה על אם הדרך או לאנוס אשה על אם הדרך כדרך שעושים בעלי חיים. בתו מאנוסתו היא דוגמא לצורה כזו של המשכיות הדורות. ואכן אין בעולם החי בעיה או איסור על בתו מאנוסתו.
האיסור הוא חידוש תורני. התורה דורשת לדעת מי האב ועל כן אדם מקדש אשה ומייחדה לו לעצמו. בזה בא לביטוי מותר האדם מן הבהמה.
איסור בתו מאנוסתו מאפיין את חידושה של תורה.
גם הצורה שכתבה התורה דין זה של בתו מאנוסתו "בת בנך או בת בתך" מבטא את מותר האדם על החי בקידושין. אין בעולם החי שלש דורות המתייחסים זה לזה באופן טבעי. אין סבא שמכיר את נכדו. חידושה של תורה "והודעתם לבניך ולבני בניך" הוא חידוש לישראל המתבטא בקנין קידושין, היוצר מציאות של "בניך ובני בניך".
הלימוד בג"ש בא להשוות בתו מאנוסתו לבתו מאשתו. גם בתו מאנוסתו נכנס לדרך המשכיות הדורות שחידשה התורה, ואף כי הוא נהג מנהג בהמה לא הוציאה אותו התורה מכלל ישראל. לכן נאמר איסור זה בדווקא בגזירה שוה ולא כלימוד בפני עצמו, ללמדנו שאנוסתו היא כאשתו ושוה לה לענין זה שממנה נמשכה בתו.
1 עי' חגיגה סוף פרק ראשון: "עריות: מיכתב כתיבן? לא נצרכא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה: הן הן גופי תורה: הני אין הנך לא אלא אימא הן והן גופי תורה"
ופירש רש"י ד"ה לבתו מאנוסתו דלא כתיבא "דאילו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' (ויקרא יח) משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך וגו' ומוקמינן לה ביבמות (דף צז.) בבתו מאנוסתו מדלא אסר הכתוב בת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיב בתו לא כתיב וא"ת ק"ו הוא אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מדין ק"ו דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהרות ועונשין ומקראי נפקא לן במס' מכות (דף ה:) ומהיכן נפקא לן לבתו מאנוסתו".
וביארנו לעיל שאנוסה זו פגיעה בחידוש של מתן תורה בענין אישות והוא שצריך לקנות אישה ושאין ביאה שלא במסגרת משפחה.
2 "והתפארת זו מתן תורה" (ברכות נ"ח ע"א)
3 עי' רמ"ק ערכי הכינויים עי' חיה "והמלכות גם כן היא חיים מצד מציאותה".
4 עי' רמ"ק ערכי הכינויים ערך קדש "ואפשר לומר כי קדש היא הכתר וקדשים הם חכמה ובינה. ויש חילוק גדול בין קדש לקדוש. כי קדש בג' ראשונות. קדוש בתפארת וממנו ולמטה כדפירשנו למעלה. ועיקר קדש סתם הוא בחכמה".
5 עי' רמ"ק שם "חיה" "חי המלך": "כי החכמה מקור החיים… כי המלך הוא התפארת וחיים שלו הם חכמה ובינה כי הם נקראים חיים ומשם נשפעים החיים כד"א החכמה תחיה בעליה, ובינה משפיע החיים, אשר תקבל מהחכמה אל התפארת".
6 עי' לשון הרמ"ק ערכי הכינויים ערך חיי המלך בשם ספר שערי צדק וז"ל: "וכמה עניים חסרי לבב הם שחושבים שיש חיים טובים או חיים רעים בכל מקראות שבתורה. דע כי בכל מקום שנקראים חיים הוא כי אין שם רע לא מעט ולא הרבה. כי הדבר שנקרא חיים הוא עקר ועצם כל הטובות וכל התענוגים וכל מיני הגמול העתידים לצדיקים ולחסידים".
7 עי' רמ"ע מפאנו בביאורו לג"ש: "המידה השניה גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה"
8 כנזכר לעיל פ"א אישות הלכות א', ד':
א קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה: שנאמר "כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" (דברים כב,יג).
ד קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה, ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.