כרתות (ה' ע"א) וחגיגה (י"א ע"ב)- לימוד מגזירה שוה
מהדורה תניינא – למהדורה קמא לחץ כאן
הגמרא בכריתות (ה' ע"א), מביאה ארבעה לימודים בקל וחומר:
אמר רבי ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה, דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי: נאמר להלן: "ואוכליו עונו ישא", ונאמר כאן: "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", מה להלן כרת אף כאן כרת.
אמר ר' סימאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה, מאי היא, יליף קדש קדש, "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל", וכתיב: "ושרפת את הנותר באש כי קדש וגו'".
אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה, דאמר רבא אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה" "הנה" לאיסורא, אתיא "זמה" "זמה" לשרפה.
אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נסקלים הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה, דתניא נאמר כאן "דמיהם בם" ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם", מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה.
גזרה שוה "הנה הנה" – בבתו מאשתו הנשואה לו נאמר (ויקרא י"ח, י"ז):
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.
ובבת בתו מאנוסתו נאמר (ויקרא י"ח, י'):
עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.
השוותה התורה בגזרה שוה בין בתו מאשתו הנשואה לו, לבתו מאנוסתו.
בתו מאשתו הנשואה לו מבטאת את התהליך אשר בו שולטת הנפש האלוקית על האדם, ותחת שליטתה פועלת הנפש הבהמית.
מתחילה מארס אדם אשה. האירוסין הם ביטוי לקשר נשמתי עמוק. אין הם חיים יחד חיים גופניים. נפשו קשורה בנפשה. מתוך קשר זה בא אחר כך קשר הנישואין, המתבטא בהכנסתה לביתו ובכך שהם נקשרים גם בקשר הגופני והמעשי.
בת שנולדה בדרך זו מתייחסת לאביה (במדבר א', ב'): "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". כך ברור מיהו האב. האחריות על המשכיות הדורות והעברת המסורת וערכי התורה מוטלת על האב, והייחוס ממשיך מדור לדור. "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (דברים ד', ט'-י').
בתו מאנוסתו מבטאת את התהליך אשר בו שולטת הנפש הבהמית על הנפש האלוקית. הקשר מתחיל בקשר גופני, וממנו יצאו תולדות. קשר זה דומה לקשר בין בעלי חיים, בו לא ידוע מי האב, ואין כלל מציאות בה יודעים מי הסב. אין אחריות על המשכיות הדורות והעברת המסורת.
בגזרה שוה "הנה" "הנה" משוה התורה את בתו מאנוסתו לבתו מאשתו הנשואה לו, לומר לך שגם באנוסתו אין הוא יכול לברוח מהאחריות. בתו מתייחסת אליו, אף כי היא תוצאה של הנפש הבהמית.
השוותה התורה בזרה שוה את הקשר הבא מלמעלה למטה – מהנפש האלוקית לנפש הבהמית, אל הקשר הבא מלמטה למעלה – מהנפש הבהמית אל הנפש האלוקית. גוזרת היא הגזרה השוה את הקליפות הבהמיות על מנת שניפגש עם הפנים הנשמתי המתבטא בלידת הבת ובייחוסה לאביה.
המילה "הנה" מרמזת כולה ל"נוקבא".
האות ה' היא, כידוע, הנוק', וכן האות נ'. נראה, שההבדל בין ה' לנ' הוא שהאות ה' מבטאת נפש, והאות נ' מבטאת גוף הנוק', כפי שמובא בספר "קהלת יעקב" (ערך נ'): "נון כפופה גופא דנוקבא מאחוריו, ומרומז בזוהר וילך רפ"ה ע"ב"1.
"הנה" הוא תהליך – מאות ה' ראשונה שהיא מבטאת את הנפש האלוקית, אל הגוף, וממנו אל הנפש הבהמית. ויש גם תהליך הפוך, מהסוף להתחלה, מהנפש הבהמית אל הגוף וממנו אל הנפש האלוקית.
גזרה שוה "הנה" "הנה" באה לעשות את התהליך מאות ה' ראשונה ועד לאחרונה, ומאות ה' אחרונה אל הראשונה.
בשניהם בתו מיוחסת אליו, ועל כן אסורה לו.
עונש השרפה נלמד בגזרה שוה "זימה" "זימה". בבתו מאשתו נאמר (ויקרא י"ח, י"ז):
עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.
ונאמר "זימה" בעונש שריפה (ויקרא כ', י"ד):
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.
המילה "זימה" מבטאת מחשבה. "כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים י"ט, י"ט). אשה ובתה, אשה ואמה, מחולקות הן בגופיהן אבל קשר פנימי יש ביניהן, שממנו בא עונש העריות. גם בתו מאנוסתו, אף שהוא עשה מעשה בעלי חיים, של ביאה ללא נישואין, בכל זאת התורה רואה את הקשר הפנימי הנשמתי שביניהם, ובתו המתייחסת אליו – ערוותו היא.
שריפה היא עונש הנשמה. שריפת נשמה וגוף קיים. מן הנשמה באה הפגיעה, ומשם בא גם העונש.
1 מקורו הוא בשער הכוונות חזרת העמידה דרוש ה' וזה לשונו: "וכנגדו מאחוריו התפארת דנוקבא הוא נקרא נון כפופה תפארת דנוקבא", וכידוע תפארת הוא כינוי לגופא, הרי שאות נ' מרמז אל גופא דנוקבא.