ירושלמי ביכורים ט' (ע"ב) וירושלמי חגיגה ד' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי ביכורים דף ט' (ע"ב)
וטעונין קרבן. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים.
ירושלמי חגיגה דף ד' (ע"ב)
ובשמחה מה שאין כן בשניהן שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משל אחרים בין בדבר שדרכו לכן ובין בדבר שאין דרכו לכן ואלו אין נוהגין אלא משלו ובלבד מדבר שדרכו לכן רבי יוסי בעי ולמה לינן אמרין כל שהוא חייב בראייה חייב בשמחה ויש שהוא חייב בשמחה ואינו חייב בראייה נשים חייבות בשמחה ואינן חייבות בראייה רבי יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקילון א"ר לעזר נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף כאן שלמים
ספרי ראה (כ"ה)
ושמחת לפני ה' אלהיך. נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים.
כך היא לשון האר"י בביאור הנהגת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת
כך כתב הרמ"ק על שלמים (ערכי הכינויים):
ובזהר פרשת ויקרא (דף י"ב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושלמים אחדן במצות עשה ובמצות לא תעשה בהאי סטרא ובהאי סטרא ועל דא אקר שלמים, ורזא דמלה "ויעקב איש תם" כתרגומא גבר שלים לעילא שלים לתתא עכ"ל. ולפי הנראה מדבריו כי התפארת נקרא שלמים מפני שהוא עושה שלמים בין החסד והגבורה.
במשמעות הדברים י"ל שהשמחה היא בחינה של התפשטות מצד החסד "לרבות כל מיני שמחות לשמחה" (חגיגה ח'). ויחד עם זה יש בה בחי' של דין שכן הגבילה התורה את השמחה וחייבה לשמח בדווקא בקרבן שלמים ובאכילתו לפני ה'. יש כאן מיזוג בין החסד והרחמים כפי הנהגת גזירה שוה.