פסחים ס"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
פסחים ס"ד (ע"ב) – ס"ה (ע"א):
מאן תנא פסח בזריקה א"ר חסדא ר' יוסי הגלילי היא דתניא ר' יוסי הגלילי אומר (במדבר יח) את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם למד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח מנלן דטעונין יסוד אמר רבי אלעזר אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא את דמם תזרק על המזבח וכתיב התם (ויקרא א) וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב מה עולה טעונה יסוד אף פסח נמי טעון יסוד ועולה גופה מנלן אמר קרא (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אלמא עולה טעונה יסוד:
הבכור המעשר והפסח, מצוות עשה הם, ובשרם נאכל. קרבנות אלו מבטאים שייכות הכל לה'. הבכור המבטא את המשכיות הדורות וכל כח העתיד, ניתן לה'. המעשר, המבטא הצלחת האדם בהווה, כח ועצם ידו בעדרי הצאן, אף הוא ניתן לה'. והפסח, המבטא את קישורו של האדם מישראל אל כלל ישראל ואל ההיסטוריה של עם ישראל, ואף הוא נקרב ונאכל.
עבודת דמם וחלבם של קרבנות אלו נזכרו יחדיו בפסוק (במדבר י"ח, י"ז):
את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר.
ודרשו חז"ל שלשון רבים שנאמר בפסוק העוסק בבכור מכוונת כנגד הבכור, המעשר והפסח שחברו יחדיו לענין זריקת דם והקטרת החלב.
למדו חז"ל בגזירה שוה "זריקה" "זריקה" שכשם שזריקת דם העולה טעונה יסוד, דהיינו שאת שיירי הדם שופכים אל יסוד המזבח רק שיירי דם הבכור המעשר והפסח טעונים יסוד.
גם במשנת איזהו מקומן חברו יחדיו הבכור והמעשר והפסח למשנה אחת אף כי שינה באכילתן. הבכור והמעשר מיוחדים שהם חלק מרכושו של האדם העולה לגבוה ונצטרף אליהם הפסח להשלים את העבר אל העתיד וההוה כנזכר לעיל.
לימוד בגזירה שוה מעולה מלמד על השייכות הפנימית שלהם, שאף ששונים הם בתכלית שהרי העולה עולה כליל לה' וקרבנות אלו מיוחדים באכילתם דווקא, מכל מקום עבודת הדם שלהם שוה ונלמדת בגזירה שוה.
מיוחד הוא הדם, שאפילו בעולה אינו עולה על המזבח ואינו חלק מאכילת המזבח.
אין בדם אכילה כלל אפילו לא אכילת מזבח. דבר זה מלמד שאת הדם אי אפשר לברר לגבוה בדרך אכילה. אפילו חֵלֶב יכול להתברר באכילת מזבח מה שאין כן בדם.
בליקוטי הלכות1 לרבי נתן תלמיד ר"נ מברסלב כתב על פי תורה פ"ד בא אל פרעה, שיש שתי בחינות של קושיות. האחת קושיות שאפשר לישבן אף כי בדוחק והשניה קושיות שאי אפשר ליישבן.
הקושיות שאי אפשר לישבן הן בצמצום, ובחלל הפנוי, שצמצם המאציל העליון עצמו, כביכול, ממנו.
הדם מקור בצמצום זה, והוא ביטוי לניתוק מן שרש א"ס ב"ה.
מעבודת הדם למדנו שאף כי אינו יכול להיתקן באכילת מזבח, יש לו נגיעה במזבח בזריקה ובשפיכת הדם.
אף הדם יכול להיתקן ואף הוא נמתק בחיבורו לשורשו על ידי נגיעתו במזבח ועל ידי שפיכתו אל יסוד המזבח.
מיתוקו של הדם ביסוד המזבח נלמד בגזירה שוה, אשר מבטאת את מיתוקו של הדין וחיבורו אל השרש2.
1 הלכות חלב ודם הלכה ד'. זו לשונו:
על – פי התורה "ויסב אלקים וכו'" סימן סב, עין שם כל התורה. והכלל בקצור לעניננו, שעל – ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכנתיה אפין באפין וכו', רק האכילה צריך להיות מאכל אחר שנתברר, כי מאכל שיש בו תערבת, על – ידי מאכל כזה אפשר לחטא. והברור של המאכלים הוא על – ידי אמונה, כי יש קשיות שאפשר לישבן וכו'. ויש קשיות שאי אפשר לישבן ולתרצם רק לעתיד וכו', רק להעמיד על אמונה. ואפלו הקשיות שיש עליהם תשובה לפעמים נסתמו שבילי השכל ואינו יודע להשיב וכו'. והתקון לזה הוא למוד הפוסקים וכו', אבל הקשיות שאין עליהם תרוץ אסור לאדם לעין בהם, רק לחזק עצמו באמונה. וכשיש לו אמונה בשלמות, יוכל להיות על – ידי אכילתו יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה וכו'. ולהשלים את האמונה וכו'.
2 לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת". ומה שכתבנו על מיתוק במבואות למידות בהנהגת גזירה שוה על המיתוק.