פסחים צ"ג (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
פסחים צ"ג (ע"א):
תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי.
ובגמרא ביארו דעת רבי:
רבי סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבד בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במעדו בשני וממאי דהאי חטאו ישא כרת הוא קסבר מגדף היינו מברך השם וכתיב במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם מה להלן כרת אף כאן נמי כרת.
ביאור הדברים: נאמר במברך את השם (ויקרא כ"ד ט"ו):
ואל בני ישראל תדבר לאמור איש איש כי יקלל אלקים ונשא חטאו.
ונאמר במגדף (במדבר ט"ו, ל'):
… את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה.
הסוברים שמגדף הוא מברך, הרי שנאמר בו כרת – במגדף – "ונשא חטאו" במברך ומשם ילפינן בגזירה שוה ל"חטאו ישא" שנאמר בפסח שני.
יש נקודה פנימית משותפת למברך השם ולמבטל פסח שני, שהרי למדנו על הקשר העמוק בין קוב"ה, ישראל ואורייתא, ע"פ מה שאמרו עליהם שאחד הם. מברך ה' כורת עצמו מקוב"ה ומבטל פסח שני כורת עצמו מישראל.
הכריתות היא כריתת האדם עצמו מבחינת הרוח המחיה אותו.
בכמה מקומות למדנו דין כרת, במידת גזירה שוה. כך הוא בכריתות דף ה' (ע"א):
ר' ינאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי נאמר להלן ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת.
א"ר סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש מאי היא יליף קדש קדש ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל וכתיב (שמות כט) ושרפת את הנותר באש כי קדש וגו'.
וכן בכרתות ז' (ע"ב):
… ליתן כרת למקלל דכתיב במקלל "ונשא חטאו" וכתיב בפסח שני "חטאו ישא" מה להלן כרת אף כאן כרת.
שמא יש לומר שלעומת כרת המפריד בין הנפש לרוח ונשמה באה גזירה שוה במידת הרחמים ומחברת בין הנפרדים.
לרמ"ע מפאנו "גזירה" היא מלשון גזירה הקליפות. וי"ל שהלימוד בגזירה שוה בא לגזור את הקליפות ואת המחסומים ולתקן את הכריתות. וצ"ע.