פסחים קט"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
פסחים קט"ז (ע"ב):
אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין.
למדנו כאן על משמעות ההכרות בעין רואה. כשהוא סומא ואינו פוגש במבטו את בנו הרי זה יוצר ניתוק בין האב לבין בנו.
אף ההגדה "והגדת לבנך" צריכה להיאמר בשיתוף מבט העיניים.
בשני הפסוקים, בפסוק המדבר על מצות הגדה ובפסוק המדבר על בן סורר ומורה, מדובר על קשר ההורים לבניהם.
אמנם ביטוי זה בהגדה נאמר על מצה ומרור המונחים לפניך וכשהוא אינו רואה אותם פטור מלומר את ההגדה. למדנו מכאן על החשיבות של החויה בסיפור ההגדה. אין זה סיפור דברים בעלמא. חייב אדם לחיות את הדברים ולראות את הדברים הממחישים את סיפור יציאת מצרים.
נראה בפשוטו של מקרא (שמות י"ג, ה'-ו', ח'):
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני…ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. שבעת ימים תאכל מצות… והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.
האב נושא את מטען העבר על גביו ומעבירו לבנו. כשנבא לארץ ישראל נעבוד את העבודה הזאת למען נדע בעבור מה הוציאנו ה' ממצרים. יציאת מצרים באה על מנת שניכנס לארץ ונעבוד בה את ה'.
האב הוא הגשר בין העבר לבין העתיד המתגלם בבנו.
סומא פטור כי איננו פוגש את המציאות בעצמתה בעיניו. על כן איננו מתאים לבנות את העתיד בבנו.
העין מקבלת את רשמים מן העולם, הבאים אליה באור חוזר. רשמים אלו מגדירים ומתאימים את עולם המושגים של האדם לעולם הסובב אותו.
כשאין אור חוזר דרך העין, נאמרים הדברים בניתוק מן העולם הסובב אותו ורישומם קטן ואין להם העוצמה הראויה להעברת המסורת לדורות הבאים.
הלימוד בגזירה שוה מבטא את העומק בו שני הנושאים נפגשים בדרך העברת המסורת החינוך לבנים.