יומא מ"ד – לימוד מגזירה שוה

יומא מ"ד:

רבי יוסי אומר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים הא מה מעלה יש בין ההיכל לבין האולם ולמזבח אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בשעת הקטרה בשעת הקטרה מיהא פרשי מאי לאו בשעת הקטרה דלפני לפנים לא בשעת הקטרה דהיכל אי הכי הא מה מעלה ותו לא הא איכא הא מעלה דאילו מהיכל פרשי בין בשעת הקטרה דידיה בין בשעת הקטרה דלפני לפנים ואילו מבין האולם ולמזבח לא פרשי אלא בשעת הקטרה דהיכל הא קתני אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בשעת הקטרה והא איכא הא מעלה דאילו מהיכל פרשי בין בקדושה דידיה בין בקדושה דלפני ולפנים ואילו מבין האולם ולמזבח לא פרשי אלא בקדושה דהיכל אמר רבא שם פרישה אחת היא אמר מר כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים מנא לן אמר רבי פדת אתיא כפרה כפרה מיום הכפורים.

בספר ויקרא בפרשה המתארת את החוטאים החייבים בקרבן פותחת התורה (ויקרא ד', א'-ג'):

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת.

בפרשה זו לא נאמרה כפרה. בסמיכות לפרשה זו באה פרשת פר העלם דבר של ציבור (שם, שם, י"ג-י"ד, כ').

ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו… והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אתו לפני אהל מועד… ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו וכפר עלהם הכהן ונסלח להם.

הקישה התורה פר כהן משיח לפר העלם דבר של ציבור, ואפשר להבין את המילים "וכפר עליהם" כאילו נאמרו על שניהם. בפשט הגמ' יש לומר שכך הבינה הגמרא, ש"וכפר" מתייחס לשני קרבנות אלו.
המיוחד לקרבנות אלו הוא הציבור. גם בפר כהן משיח נאמר "לאשמת העם". חטאו הוא ביטוי לאשמת העם.
התורה מצוה לבל יהיו האנשים בהיכל בשעת הכפרה שהיא מתן דמים. יש להבין איסור זה ובמיוחד בהשוואה למה שאמרו חכמים בענין קרב ן תמיד, שחייבו דווקא שיהיו אנשים בשעת הקרבן אצל הקרבן ככל קרבן של אדם שעליו להיות בשעת הקרבן במקום (תענית כ"ז):

ומה טעם תיקנו מעמדות לפי שנאמר " צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי" והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים.

נראה שהבדל יסודי יש בין קרבן פר העלם דבר של ציבור לבין תמיד. בפר העלם דבר, הציבור הוא צירוף של הפרטים. מן הפרטים נוצר הכלל, שהרי סופרים כמה חטאו וכמה לא ועל פי רב ציבור הם קובעים.
בתמיד הציבור הוא למעלה מן הפרטים¹.
על כן בקרבן תמיד אין המעמד נוגע במישרין לקרבן, וראוי שאנשי מעמד יהיו קשורים לקרבן כנציגים של כלל ישראל.
אבל בפר העלם דבר של ציבור אם אדם נמצא באוהל מועד, עלולה להיות הכוונה לכפר עליו באופן מיוחד והכהן העובד עבודתו עלול לחשוב על האדם הפרט בשעת ההקרבה. לכן איש לא יהיה באהל מועד למען תהא הכוונה כללית בלבד ולא יעשה הכהן דברים לרצות את הפרט הנמצא שם.
גם עבודת יום הכיפורים נחשבת לעבודת יחיד מעין ציבור (כלשון הרמב"ם) שהיחיד עושה העבודה, אף כי הלכותיה הן הלכות ציבור, שדוחה שבת וטומאה.
יש לומר שהגזירה שוה באה להשוות את כל ישראל. על כן איש לא יהיה באהל מועד, כדי שיהיו כולם שוים בכפרתם ולא תהא כוונת הכפרה מכוונת אל אחד יותר מאחרים.
נראה שבכל מקרה שמדובר על כפרה, נבחן קהל עם ישראל כפרטים הבונים את הכלל. הכפרה פועלת על כל אחד ואחד, ומושג הכלל יורד אל הפרטים הבונים אותו.

נראה שהלימוד "כפרה" "כפרה" בגזירה שוה, שייך למושג קהל ישראל.
גזירה שוה היא בתפארת כדברי האר"י בהנהגת גזירה שוה:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

אף "ישראל" אחיזתם היא בתפארת כדברי הזהר יתרו (פ"א.):

רבי שמעון אמר, בשעתא דקודשא בריך הוא בעא לאתגלא בטורא דסיני, קרא קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה, אמר לון, השתא ישראל רביין, דלא ידעין נימוסי, ואנא בעיא לאתגלי עלייהו, אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה לא יכלין למסבל, אבל אתגלי עלייהו ברחמי ויקבלון נימוסי, הדא הוא דכתיב "ויהי ביום השלישי", ביום השלישי ודאי, דאיהו רחמי. מנלן, דכתיב (ש"ב כב י) "ויט שמים וירד", ובהאי אתגלי קודשא בריך הוא לישראל, אקדים להו רחמי בקדמיתא, ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה, "ביום השלישי", דהכי אתחזי להו, דבגיני כך ישראל אקרון.

ובמפרשים (מתוך מדרש ועוד):

שבשביל מדת תפארת הם נקראים בשם ישראל כי שם היא אחיזתם.

נראה שישראל נאחזים בתפארת באופן של הפרטים הבונים את הכלל. גם מידת תפארת בנויה מו"ק ואף היא מתפרטת לפרטים.
ועיין בקהילת יעקב ערך כלל שיש בחינה של כלל שהוא התפארת ויש בחינה של כלל שהוא כתר. נראה שהכלל הבנוי מן הפרטים הוא בתפארת והכלל שהוא למעלה מן הפרטים הוא בכתר. הכלל הראשון הוא בחינת הקהל בפר העלם דבר של ציבור והכלל השני הוא בחי' הכלל בקרבן תמיד.

---

 

¹ עי' מש"כ בשיעור על קרבן פסח באתר תורת ארץ ישראל:
"קרבן פסח, שאף שקרבן ציבור הוא, הרי שהוא מגיע עד הפרטים ומחיל דינים על היחיד מישראל, ואילו קרבן תמיד נשאר בגדר הכלל ולא מגיע עד הפרט בישראל, ולכן אין היחיד משפיע על דיני הקרבן, ואינו מחייב את השוחט".

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *