יומא ע"ה (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
יומא ע"ה (ע"ב) – ע"ו (ע"א):
"לחם אבירים אכל איש" זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל כתיב הכא "איש" וכתיב התם "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" ואימא משה דכתיב "והאיש משה ענו מאד" דנין איש מאיש ואין דנין איש מוהאיש.
התמיהה גדולה, מה צורך יש ליהושע במן כנגד כל ישראל.
המהרש"א בחידושי אגדות ביאר:
ירד לו מן רוחני נגד כל ישראל דפני יהושע כפני לבנה שדומה לכנסת ישראל ומייתי מהאי קרא איש אשר רוח בו מורה על מעלתו ברוחני כמו מלאכי השרת.
דבריו קצת קשים שכן משמע שירד מן ממש ולא רק מן רוחני כמו שלומדים בכל הדרשות את הפסוק "לחם אבירים אכל איש".
המשך חכמה נוטה לגמרי מפשט הדברים אחר שמביא דברי רש"י על הגמרא אומר (שמות ט"ז, י'):
דמן ירד בזכות משה (תנחומא במדבר ב'). וכשמת משה בז' אדר נסתפקו ממן שבכליהם ארבעים יום עד ששה עשר בניסן, וכדאיתא בקידושין לח, א – וזה היה בזכות יהושע. ומאין זכה לזה? בשביל אותן ארבעים יום שהמתין למשה בהר. ולכך קאמר דירד לו מן כנגד כל ישראל – הוא דרך מליצה על מה שנתפרנסו כל ישראל בשבילו אותן ארבעים יום ודו"ק.
אף ביאור זה יוצא מדרך הפשט ולא משמע כן בגמרא.
נראה לומר על פי פרש"י, שבשעה שקיבל משה תורה מן השמים, קיבל יהושע לחם מן השמים, וכשם שמשה קיבל כנגד כל ישראל, אף יהושע קיבל לחם מן השמים כנגד כל ישראל.
משה בחינת חמה קיבל תורה שבכתב ויהושע בחי' לבנה הוא במדרגת תורה שבעל פה1, בחי' "חיי עולם נטע בתוכנו" על כן בשעה שקיבל משה תורה מהשמים קיבל יהושע מן לחם מן השמים, שהוא הכח לכוון את החיים, הבאים מן הלחם אל התורה.
הגזירה השוה "איש" "איש" באה ללמדנו שיהושע איש אשר רוח בו שנסמך על ידי משה, הוא שקיבל לחם אבירים כנגד כל ישראל, שהוא שרש תורה שבעל פה.
לעצם הגזירה שוה י"ל ש"איש" הוא בת"ת כדברי הרמ"ק בערך הכינויים באריכות, וזה שייך להנהגת גזירה שוה כדברי האר"י2.
בשעה שקיבל משה תורה שבכתב מן השמים בעומדו על ההר, קיבל יהושע לחם מן השמים בחינת תורת חיים תורה שבעל פה בעומדו למטה.
גם משה וגם יהושע נקראים איש כמו שדורשת הגמ' בברכות נ"ד (ע"ב):
מאי אבני אלגביש תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש עמדו על גב איש זה משה דכתיב והאיש משה עניו מאד וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו.
על זה אמרו בזהר (ח"ג קנ"ב:) שכשעשו ישראל פסח ראשון כהלכתו נטלו סיהרא ושמשא כחדא והיינו במדרגת איש איש (כנאמר בפרשת פסח שני (במדבר ט', י') "איש איש כי יהיה טמא וגו'") משה ויהושע, ונקראו שמשא וסיהרא כדברי הגמ' פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והוסיף על זה ר' צדוק (פרי צדיק לפסח שני א'):
והם מרכבה לשמות הוי' ואדנ' תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
הגזירה השוה באה, אפוא, להשוות ולשייך את אכילת המן לאישיותו של יהושע. שרש תורה שבעל פה שהיא בחי' "חיי עולם נטע בתוכנו", קשור לאכילת מַן מִן השמים. החיים אף הם מקבלים כוחם מן השמים. מן ויהושע שוים הם בהמשכת כוחות החיים מן השמים אל הארץ.
אכילת המן יש בה בחי' אכילת "מוצא פי ה'" שעליו יחיה האדם, והיא שרש לתורת חיים הבאה מתורת אמת.
1 עי' שפת אמת ליקוטים השמטות:
"דבחינת דיבור זה היה סמוך למיתה שהתחיל להנהיגם בבחינת יהושע שהוא בבחינת דברים תורה שבעל פה".
וליקוטים לז' אדר:
"כי השאיר אור שלו על יהושע, והוא בחיק התקשרות תורה שבכתב אל תורה שבעל פה".
ועי' פרי צדיק לפסח שני אות א':
"יהושע איש אשר רוח בו ודרשו (בספרי הובא ברש"י) שיכול להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד, והוא על פי מה שאמרו (נדרים כב ע"ב) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם כו' וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא וביארנו דארץ, היינו שכינתא (כמו שכתב רעיא מהימנא פנחס רמ"ג ב) והיינו מלכות פה תורה שבעל פה וכל שבט יש לו קדושה מיוחדת בתורה שבעל פה, וכן כל נפש מישראל יש לו חלק בתורה שבעל פה וכנגד זה חלקו בארץ ועל זה נתייסד ספר יהושע ערכה של ארץ ישראל שהוא מברר שורש כל שבט ושורש כל נפש מישראל בתורה שבעל פה, והוא מעין העתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש וגו' שישיג אז כל אחד חלקו בתורה שבעל פה, וזה שנאמר ונתת מהודך"
2 לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".