תענית כ' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
תענית כ' (ע"א):
רבי שמואל בר נחמני אמר אתיא תת תת כתיב הכא "אחל תת פחדך" וכתיב התם "ביום תת ה' את האמרי".
יש להבין מדוע רב שמואל לימד בדרך אחרת מרבי אלעזר.
נראה שג"ש "אחל" "אחל" משוה בין משה ויהושע כמו שהתבאר. רבי שמואל לומד שמשה הוא שגרם שהשמש תעמוד ליהושע, שאצל משה היתה ההתחלה שבישרה את ההמשך שיהיה ליהושע.
נאמר בתנא דבי אליהו:
ד"א למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל. והלא הם קבועין במקומן ואין זזין משם לעולם אלא אעפ"י שהכל שלו והכל מעשה ידיו אין שמחתו בכל אלא עם זרעו של אברהם בלבד. שנאמר יום ליום יביע אומר (שם יט) מה טיבן של שני ימים הללו. אלא זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע שנאמר היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך (דברים ב) ושמא תאמר הואיל והקב"ה הרג את סיחון ואת עוג מי הגיד לכל באי עולם אלא זה חמה שעמדה לו למשה והיכן מצינו שעמדה לו חמה למשה בשעה שעשה מלחמה עם עמלק שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות יז) וכי עד אותה שעה לא בא השמש שכתב עד בא השמש אלא זה חמה שעמדה לו למשה. והיכן מצינו שבישר משה יומו של יהושע שנאמר (שם) ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע א"ל יהי רצון שתעמוד לך חמה כדרך שעמדה לי והיכן מצינו שעמדה לו ליהושע בשעה שעשה מלחמה עם מלכי האמורי בגבעון שנאמר אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י).
הפסוק:
היום הזה אחל תת פחדך.
הוא יומו של משה שמבשר ליומו של יהושע:
ביום תת את האמורי לפני בני ישראל.
במדרש זה לומדים בדרך שונה שעמדה לו חמה למשה. רבי שמואל בר נחמני סבר לה כתנד"א בחדא ופליג בחדא. סבר לה שאכן יומו של משה מבשר יומו של יהושע ופליג במקור לעמידת חמה למשה.
אף שמהגזירה השוה היה נראה, שיהושע הוא המקור לעמידת החמה למשה, בעומק הדברים משה הוא המקור. לכן הפסוק הוא "היום הזה אחל תת פחדך" שכאן היתה ההתחלה, שהמשכה הוא בפסוק "ביום תת את האמורי לפני בני ישראל" משה הוא המבשר יומו של יהושע והוא המקור.
נראה שהלימוד בגזירה שוה בא משום שזו מידתו של משה שפניו כפני חמה שהיא בתפארת והוא המבשר יומו של יהושע ונותן לו את אורו, שפניו כפני לבנה שהיא המלכות.
הלימוד בג"ש רומז לכך שהמקור הוא משה וכן הפסוקים הנלמדים בג"ש, על פי מה שלמדו בתנד"א, ודו"ק.