שבת צ"ו (ע"ב) – צ"ז (ע"א), ספרי (שלח ז'), פסחים ו' (ע"ב), חגיגה י' (ע"ב), ילקוט שמעוני במדבר ט' (תשי"ט) וילקוט שמעוני דברים ל"ב (תתקמ"ג) – לימוד מגזירה שוה
בכמה מקומות דרשו חז"ל את המילה "מדבר" בגזירה שוה.
שבת צ"ו (ע"ב) – צ"ז (ע"א):
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו" ולהלן הוא אומר: 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.
אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
מקור הדרשה בספרי (פרשת שלח ז'):
וימצאו איש מקושש עצים. שבת צו תולש מן הקרקע אתה אומר תולש מן הקרקע או איש עצמו ושמו מקושש תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים הא מה תלמוד לומר וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע. ומי היה צלפחד דברי ר' עקיבא נאמר כאן מדבר נאמר להלן במדבר כז מדבר מה מדבר האמור להלן צלפחד אף מדבר האמור כאן צלפחד. ר' יהודה בן בתירא אומר עתיד ליתן הדין כל האומר צלפחד מקושש היה אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו.
בפסחים ו' (ע"ב) מביאה הגמ' מקור לדברי רשב"ג שאמר שתי שבתות קודם הפסח שואלין ודורשין בהלכות הפסח:
אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר ממדבר כתיב הכא "במדבר סיני" וכתיב התם "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני" מה להלן בראש חדש אף כאן בראש חדש.
ובחגיגה דף י' (ע"ב) על החגיגות שהן כהררין התלוין בשערה:
אתיא מדבר מדבר כתיב הכא "ויחוגו לי במדבר" וכתיב התם "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" מה להלן זבחים אף כאן זבחים.
ובילקוט שמעוני במדבר פרק ט' (רמז תשי"ט):
וידבר ה' אל משה במדבר סיני, נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשון במדבר סיני, מה מדבר סיני האמור ברשון באהל מועד, אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד.
ובילקוט שמעוני דברים פרק ל"ב (רמז תתקמ"ג):
דבר אחר ימצאהו בארץ מדבר אלו ישראל כענין שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל. ובתוהו יליל ישימון במקום הצרות במקום הגייסות במקום ליסטות, יסובבנהו לפני הר סיני כענין שנאמר והגבלת את (ההר) [העם] סביב לאמר. יבוננהו בעשרת הדברות, מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקודש והיו ישראל מסתכלין בו ויודעין כמה מדרשים יש בו וכמה הלכות יש בו וכמה קלין וחמורין יש בו וכמה ג"ש יש בו. יצרנהו כאישון עינו הולכין י"ב מיל וחוזרין י"ב מיל על כל דבור ודבור ולא היו נרתעין מקול הלפידים. דבר אחר ימצאהו בארץ מדבר הכל מצוי ומתוקן ומסופק להם במדבר, באר עולה להן, מן יורד להן, שליו מצוי להן, ענני כבוד מקיפות להן. ובתוהו יליל ישימון במקום הצרות, במקום הגייסות, (במקום הטנופת), במקום ליסטות. יסובבנו בדגלים, ג' מן הצפון, ג' מן הדרום, ג' מן המזרח, ג' מן המערב, יבוננהו בשתי מתנות, מלמד שכשהיה אחד מן האומות פושט ידו לקמוץ מן לא היה עולה בידו כלום, [למלאות מים מן הבאר לא היו עולים בידו כלום]. יצרנהו כאישון עינו כענין שנאמר קומה ה' ויפוצו אויביך. דבר אחר ימצאהו בארץ מדבר זה לעתיד לבוא כענין שנאמר הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדברה. ובתוהו יליל ישימון אלו ד' מלכיות כענין שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא. יסובבנהו בזקנים. יבוננהו בנביאים. יצרנהו כאישון עינו משמרהו מן המזיקין שלא יזיקוהו כענין שנאמר כל הנוגע בכם נוגע בבבת עינו.
המדבר הוא בחינה של תהו "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון" (דברים ל"ב, י'). אין במדבר מסגרת של חיים ושל חוקים הנוהגים ביישובו של עולם, המדבר הוא בחינה של רשת הרבים1, אשר איש לדרכו פנה וכולם נפרדים זה מזה2.
בשעה שהיו ישראל במדבר בצאתם ממצרים, עשאוהו למקום מתוקן. התורה ניתנה במדבר והיא מבטאת יציאתו מן התהו אל התיקון3.
אף לעתיד לבוא אומר הנביא שהמדבר יתוקן "והיה המדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב" (ישעיהו ל"ב, ט"ו) וביארנו4 שהמדבר והיער הם הפקר ושניהם יתוקנו ויעשו לכרמל שהוא מקום גידול כרמים המבטאים יישובו של עולם.
כך יש להבין המדרש המובא בילקוט שמעוני דברים ל"ב (רמז תתקמ"ג) שישראל היו במדבר במקום התהו ושם "יסובבנהו" – בהר סיני בגבולות. הגבול הוא ביטוי למסגרת המתקנת את התהו חסד המסגרת. "יבוננהו" – בעשרת הדברות. חוקי המדבר מוחלפים בחוקי התורה המתקנים את העולם. "יסובבנהו" – בדגלים שאף הם מבטאים עולם מתוקן. "יבוננהו" – במים ולחם המבטאים מקום יישוב.
ההנהגה המהפכת תהו לתיקון היא הנהגת התפארת, הנהגת גזירה שוה.
תכונת התפארת היא לאחד את הנפרדים5, היא ספירה אמצעית עמודא דאמצעיתא המאחדת את הקצוות ועושה אותם לגוף אחד.
הכח לאחד אשר בתפארת, הוא משום שהיא ספירה אמצעית המקבלת תכונתה מכתר עליון6 ואשר בכוחה להתחבר עם הפנימיות של כל ספירה, באותה נקודה שהיא שוה בכולן וכן לעשותם לאחדים בידה.
על כן גזירה שוה היא בתפארת הנוגעת בנקודה הפנימית השוה לכולם7 ומאחדת אותם לגוף אחד.
גזירה שוה "מדבר" "מדבר" מבטאת את תיקון התהו שהיה בשעה שהיו ישראל במדבר.
הסוגיות המלמדות הלכות ותיקונים בג"ש "מדבר" "מדבר" מקבלות פנים חדשות בהבנה זו.
מקושש זה צלפחד (שבת צ"ו ע"ב)
בשעה שהלכו ישראל במדבר, נבחן המדבר כמקום שנהפך מתהו למקום מתוקן.
תוס' במסכת ב"ב קי"ט מביא בשם המדרש שמקושש נתכוון לשם שמים. לאחר חטא המרגלים התייאשו ישראל מליכנס לארץ ולא ראו ערך בקיום תורה ומצוות במדבר.
מקושש רצה ללמד את ישראל שגם במדבר יש חוקים של תורה והתורה היא המוציאה את העולם מן התהו. לא חוקי המדבר שולטים כי אם חוקי התורה. אלא שהדרך שבחר בה המקושש היא עצמה דרך של תהו שהיא עשיית מלאכה ביום השבת.
על כן למד ר"ע ג"ש "במדבר" "במדבר" ללמדנו על חטאו של צלפחד ועל אישיותו של המקושש.
השל"ה במסכת שבת כתב שקיבל שאותו חסיד (שבת ק"נ ע"ב) שנמלך על שדהו שלא לגדרה כיון שחשב בשבת לגודרה, אותו חסיד גלגול של צלפחד הוא ועל כן גדל לו בשדהו צלף חד.
מתאימים הדברים שאף הוא רצה לגדור גדר בחטא ולסתום פרצה, וכיון ששמר שבת, זה גופא גדר פרצתו ובא תיקונו שלמד שיש דרך של תורה לגדור פרצות בישראל.
פסחים ו' ע"ב
הגזירה השוה המלמד "במדבר סיני" שהיה זה באהל מועד ובראש חודש אף היא מאותו מקור באה. במדבר הוא תהו, ללא זמן מוגדר וללא מקום מוגדר.
מדבר, בתהו ילל ישימון בלא הגדרות וגבולות.
באה הגזירה השוה וקובעת שהיה זה במקום מיועד לדבר ה' – אהל מועד, ובזמן הראוי להופעת דבר ה' המלמדנו הלכות הפסח – ראש חודש. יש סדר לחיים ולהופעת דבר ה' גם במדבר סיני.
חגיגה י' ע"ב
החגיגות הם הררין התלוים בשערה, בפירוש רבינו חננאל כתב שבהוה אמינא חשבה הגמ' שלחוג היינו להסתובב כמו שנאמר "יחוגו ינועו כשיכור" שאף זו בחינה של תהו.
הגזירה השוה מלמדת שזה קרבן אשר לו הלכות מדויקות בזמנו במקומו ובמי מקריבו והיא המוציאה את החגיגה מן התהו – כשיכור – אל התיקון – הקרבן.
1 לשון הרמב"ם הלכות שבת פי"ד "איזו היא רה"ר מדברות ויערים".
2 לשון האר"י בעץ חיים שער י"א פרק ה': "ואז היו נקראים אלו הו' רשות הרבים כי לא היה בהם יחוד והתקשרות ואחדות רק כדמיון אנשים נפרדין איש לדרכו פנה ולא היה ביניהם אהבה וחבה".
3 "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צ"ז ע"ב) התורה מוציאה מן התהו. ישראל במדבר מבטאים תפקיד התורה להוציא העולם מן התהו וכך הם הוציאו המדבר מן התהו.
4 בשיעור כללי על רשות הרבים. שם ביארנו שתפקיד האדם לשלוט אף במקומות אלו וליישבם כלשון הנביא ישעיהו (ל"ב, ט"ו-ט"ז): "עד יערה עלינו רוח ממרום והיה מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב. ושכן במדבר משפט וצדקה בכרמל תשב". וביאורו שהמדבר יהפוך לכרמל, והכרמל הוא יהיה היער דעתיד לבוא. ואז ישכון במדבר משפט ויהיה בשליטת אדם וביער שהוא מקום מלחמת הקיום האנוכית שם תשב הצדקה.
5 עי' בזוהר חלק ב (דף קכג/א): "אלא דעת גניז בפומא דמלכא, דאקרי פשיטותא דתפארת, דכל אוצרין וכל גוונין אתאחדן ביה, דכתיב (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו".
ועי' בפירוש הגר"א לספרא דצניעותא (פרק א): "וכמ"ש בפרשת משפטים דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי תפארת פשיטותא דתפארת דכל גוונין אתאחדין ביה דכתיב ובדעת חדרי' ימלאו".
ותיקוני זהר (דף קלג/ב): "נשר באמצעיתא, דבה אשתמודעו כל גוונין, ודא תפארת, שפירו דכלא, דכל גוונין נהרין ביה".
6 עי'פירוש הראב"ד לספר יצירה פרק א' משנה ט': "ואחת רומז לתפארת לפי שהוא מאחד וקושר ואוחז בין עליונים ותחתונים ומחבר האהל להיות אחד וזהו סוד והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, אחת רומז לעטרת ר"ל לפי שהיא מקבלת כל המראות והצבעים מעולם העליון ויתועדו בם כלם כאחד".
7 עי' עולת ראי"ה על גזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".