תענית י"ז (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
תענית י"ז (ע"א):
כהן הדיוט (מסתפר) אחת לשלשים יום מנלן אתיא פרע פרע מנזיר כתיב הכא וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב התם קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים אף כאן שלשים.
כך מבאר הרב זצ"ל בעולת ראי"ה את מידת גזירה שוה:
אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה
נזיר וכהן הדיוט שונים הם ביחס לשער ראשם. הכהן חייב להסתפר ולנזיר אסור להסתפר. הביטוי "פרע" אצל הנזיר הוא חיוב לגדל פרע שיער ראשו ואצל הכהן הוא איסור להיות פרע. אף על פי כן ילפינן "פרע" "פרע" בגזירה שוה המלמדת על קשר פנימי עמוק ביניהם.
שותפים הם באיסור שתית יין ובאיסור טומאה למתים. שניהם מחוברים אל הקדש. הכהן מעצם מהותו והנזיר מבחירתו.
האר"י ביאר הנהגת גזירה שוה:
ולפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
שער הוא ביטוי להנהגת המיזוג. בהבנה פנימית מבואר שהשיער ממעט את האור, על מנת שיוכלו התחתונים לקבל ממנו את אורו. מבואר בשער המצוות פרשת קדושים:
ונודע כי כל שערות הם צינורות כעין ווין ממשיכן הארה מתוך המוח ולחוץ.
אור השערות אינו לא גדול מידי עד שאי אפשר לקבלו אף לא קטן מידי שאינו מאיר כלל אלא בחינת ממוצע.
גזירה שוה פרע פרע בין נזיר לכהן מלמדת על קשר שיש בין אריך אנפין שהוא בחינת נזיר1 לבין זעיר אנפין – בחינת כהן2.
גזירה שוה "פרע" "פרע" מלמדת על קשר שבין נזיר שהוא מציאות עליונה למעלה מן החיים, בחי' אריך אנפין3, לבין כהן הממשיך את האור העליון אל תוך המציאות, בחינת זעיר אנפין4.
בנזיר נאמר "פרע" כמצוה לגדל השיער. בכהן נאמר "פרע" על דרך השלילה "פרע לא ישלחו". הנזיר נמצא למעלה מן המסגרות המצומצמות ולכן הוא בחי' "פרע" הפורץ את הגדרות.
כהן הוא המביא את האורות העליונים אל תוך גדרי החיים. שואב הוא מלמעלה מאריך אנפין את אורו ומגדירו במציאות5.ד
1 כמו שאמרו בזהר נשא (קכ"ז:) "גדל פרע שער ראשו משום הא דכתיב "ושער ראשה כעמד נקא" דבהאי דמי לגוונא דלעילא"
2 "כל כהן הוא בסוד החסדים דהיינו זעיר ששם קיבוץ כל החסדים" (הרמ"ז במדבר עמ' 572)
"שהכהן התחתון שהוא דוגמת הכהן העליון שהוא זעיר שעיקרו מן החסדים" (רמ"ז ויקרא 262).
3 עי' קהלת יעקב ערך נזיר: "נזיר רומז על אריך אנפין, על כן תער לא יעבור על ראשו… כל זה מתבאר בזוהר נשא דף קכ"ז ע"א"
4 כמובא בהערה 2
5 כך מבואר התהליך המבטא קשר ז"א לא"א.
נאמר באדרא רבא:
"… ובכל נימא ונימא, אית מבוע דנפק ממוחא סתימאה, (דבתר כותלא) ונהיר ונגיד בההוא נימא, לנימין דזעיר אנפין. ומהאי מתקן מוחיה…
תיאובתא וחדוותא דצדיקייא, דאינון בזעיר אפין, למחמי ולאתדבקא בתקונוי. דעתיקא סתימאה דכלא…
ועל האי, תאיבו בני ישׂראל לצרפא בלבהון, דכתיב, (שמות יז) היש ה' בקרבנו אם אין. בין זעיר אנפין דאקרי ה', ובין אריך אנפין דאקרי אי"ן…
בפלגותא דשׂערי, אזיל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין. ומניה נהיר ארחא דזעיר אנפין, דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב, (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ומן ההוא ארחא אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא, דפליג בזעיר אפין. דכתיב ביה (תהלים כה) כל ארחות יי חסד ואמת וגו'"
שער אריך אנפין יורד ומגיע לזעיר אנפין.
בספר ביאורי אגדות (אפיקי ים) על הגמרא במנחות (דף כ"ט) על ר"ע שדרש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות כתב בין הדברים:
"והתגין הם הלכות שדרשו בהם חכמים ובראשם ר"ע בן יוסף, שאף שההלכות הם הלכה למשה מסיני ונרמזים ג"כ בתיבות יתירות או מאותיות יתירות ובכל המדות שהתורה נדרשת בהם הם לפי המדה מבוצד"ק שהם לפי הצורך לקיומם בעוה"ז שבו המדה והגבול, אבל ר"ע רמזם בתגין וכתרים שלהם על סוד שרשם העליון והיאך הם עשויים ליתן שכר למקיימים אותם…
דסלקא לעילא לעילא. ואלו הם סוד קוצי השערות דגלגלתא כמ"ש באד"ר כמ"ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכו'. ואמרו על כל קוץ וקוץ תילי תילים וכו' שהם מבועין דחכמתא, והם אותיות התורה שחורות על הלבן, וקוצין של השערות הם לבנים ושקועים בפנימיות הגלגלתא ובוקעים ממו"ס ומאוירא, ושרשם בגלגלתא דע"ק ששם הם חיוורין כעמר נקי…
ובכל נימא ונימא אית מבועא דנפיק ממו"ס דבתר כותלא ונהיר ונגיד וכו' לנימין דז"א ומהאי מתקן מוחי' וכדין נגיד ההוא מוחא לתלתן ותרין שבילין וכו'…
ולכן עי"ז ממשיכים הארה משערות וקוצין דגלגלתא דע"ק למוחא תתאה, שע"ק הוא סתימא דכל סתימין ואינו לפי המדה והגבול שניתן לנבראים מתחי', רק בסוד תוס' הארה לפי ענין השכר"
ובספר עמק המלך (שער י"ד פרק ל"ט) כתב:
"כמו שעשה אריך בשערות זעיר שהם מטבעם שחורים, כדכתיב 'קווצותיו תלתלים שחורות כעורב'. ונתלבנו משערות אריך שהם לבנים, דכתיב, 'ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור, ושער רישיה כעמר נקי' [חגיגה י"ד א']."
תהליך זה של התלבנות שיער ז"א בשיער א"א עומד בשרש הגזירה שוה פרע פרע המשוה שיער נזיר (שהא בחי' א"א) לשיער כהן (שהוא בחי' ז"א)