זהר פקודי רל"ט (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
זהר פקודי רל"ט (ע"ב):
… והאי קרא מוכח עלייהו, דכתיב "צו את אהרן ואת בניו לאמר", "צו" דא עבודה זרה, רוח מסאבא, "לאמר", דא אתתא דאקרי יראת יקו"ק, כתיב הכא "לאמר", וכתיב התם (ירמיה ג א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו", והא אוקמוה.
המלה לאמר נדרשת על אשה, בגזירה שוה.
כך גם דרשו חז"ל בשבע מצוות בני נח "לאמר" – דא גילוי עריות. ואף שם באותה גזירה שוה.
הביטוי לאמר בצורתו הפשוטה שייך להנהגת גילוי הנעלם. כך נאמר בזהר (ח"א דף רל"ט.):
"לאמר", בגין לגלאה, מה דהוה סתים לגו, ובכל אתר לאמר, כמה דאת אמר "וידבר יקו"ק אל משה לאמר", דאתייהיב רשו לגלאה.
וכן אמרו בזהר (ח"א דף פ"ט.):
דכתיב "וידבר אתו אלקי"ם לאמר", אלקי"ם שמא דקודשא… "לאמר", מאי לאמר, לאמר ולאכרזא בכל לשון, דלא תהא באתכסיא, ולאו בלישנא אחרא, אלא בלישנא דכלא משתעיין ביה, דיכלי למימר דא לדא.
גילוי הנעלם מתחיל בתפארת כמו שמבואר במבוא לגזירה שוה, וסוף הגילוי הוא במלכות באתתא בחי' תורה שבעל פה.
על כל פנים צורת הקשר והשווי בין איש לאישה ובין כלל המשפיעים למקבלים מהם מתבטאת במילה "לאמר".
על כן נדרשת היא בגזירה שוה, הן מצד גילוי הנעלם והן מצד "דיכלי למימר דא לדא" שהוא ביטוי לקשר וחיבור שהוא הנהגת גזירה שוה.
בספר רקאנטי עה"ת בפרשת משפטים כתב וזו לשונו:
ויאמר ה' אל משה עלי אלי ההרה וגו'. כבר רמזתי לך ההבדל שיש בין ויאמר ה' לוידבר ה' כי ויאמר הוא מענייני תורה שבעל פה. וכן מלת לאמר שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיה ג' א'). וידבר הוא תורה שבכתב וכן הוא אומר ראש דברך אמת (תהילים קי"ט ק"ס).
ביאור הדברים: הדיבור הוא מצד המשפיע מצד עצמו בלא התייחסות לזולתו המקבל ממנו. האמירה היא מצד המקבל שהדברים נאמרים לפי בחינת המקבל בהתאמה אליו על כן אמרו בזוהר "מאי לאמור בגין לגלאה מה דהוה סתים לגו… דאתיהב רשו לגלאה". אמירה היא בלשון השוה לכולם "דכלא משעיין ביה דיכלי למימר דא לדא".
על כן המילה "לאמור" נדרשת בגזירה שוה שהיא התאחדות המשפיע והמקבל.