כתובות ס"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
כתובות ס"ח (ע"א):
היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא ותני רבי חייא בר רב מדיפתי רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.
כתב הרב קוק במידת גזירה שוה:
אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה.
אף כאן שני נושאים שנראים כרחוקים זה מזה ורק בתוכן הפנימי שלהם הם נפגשים.
המילה המשותפת למעלים עיניו מן הצדקה ולעבודת כוכבים היא "בליעל".
רש"ר הירש ביאר מילה זו (דברים י"ג) שהיא מלשון "בלי על" בלי מציאות שנמצאת מעל ובלי התפתחות מעליה.
עבודת כוכבים מבטאת הסתכלות רק על המציאות הנראית לעין ולשכל. חסרה היא את האמונה באל אחד עליון שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.
אף המעלים עיניו מן הצדקה מעדיף לחוות רק את התוכן הגלוי והוא שאם ייתן צדקה יחסר לו מממונו. אינו רואה את מה שמעל המציאות. את היותו צינור להעברת השפע בעולם ואת החוקים הרוחניים של המציאות האומרים "עשר בשביל שתתעשר".
האר"י ביאר שהנהגת מידת גזירה שוה היא בספירת התפארת.
התפארת מבטאת חיבור בין משפיע למקבל.
אף הצדקה מבטאת את מה שנאמר בזהר (הקדמה בדף י"ג):
פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא, דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשתופא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא.
תרגום: המצוה התשיעית, לחון את העניים ולתת להם טרף. שכתוב (בראשית א'): "נעשה באדם בצלמנו כדמותנו". "נעשה אדם" הוא בשיתוף, כולל זכר ונקבה. "בצלמנו", עשירים. "כדמותנו", העניים. כי מצד הזכר הם העשירים, ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה וגומלים לו חסד, כך האדם למטה צריך להיות העשיר והעני בחבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה ויגמלו חסד וילוו זה לזה.
ההנהגה המבוארת בדברי הזהר היא בספירת התפארת המחברת עניים ועשירים בחיבור אחד.
גם "אדם" הוא בהנהגת התפארת ככתוב "תפארת אדם לשבת בית".
על כן ראוי ללמוד את מצוות צדקה דווקא בגזירה שוה.