נדרים כ"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נדרים כ"ב (ע"א):
… דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן.
וביאר שיטה מקובצת:
בנה במה. ילפי "כי תחדל" מן "חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא" ודרשינן בברכות (דף י"ד) [אל תקרי במֶה בסגו"ל אלא] במָה [בקמ"ץ]:
לפי השיטה מקובצת ר' נתן לומד דבריו בגזירה שוה, הדומה במילותיה לגזירה שוה שבהמשך הגמרא.
דאמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קרא "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" ויליף חדלה חדלה כתיב הכא "כי תחדל לנדור" וכתיב התם "שם רשעים חדלו רוגז" (איוב ט"ז).
עי' מהרש"א1.
ביאור הגזירה השוה שאמר רב אבהו הוא, שבאיוב נאמר ששם, היינו אחר מיתתם, יחדלו הרשעים מרוגז, וילפינן מפסוק זה שהחדלון הוא מרגז, והוא שייך לרשעים, אף ב"וכי תחדל לנדור" הוא חדלון מרוגז, ועל כן אם לא תחדל ותרגז ותנדור יש בך חטא, והרי שזה נדרי רשעים.
גם הגזירה השוה שמביא השיטה המקובצת מבטא אותו ענין. הביטוי "חדלו" הוא מדברים הבאים מתוך גאווה והחשבה עצמית מופרזת. מי שנודר מתוך שחושב עצמו בגאוותו לצדיק ופרוש, ומתמלא הוא גאווה מעצמת כוחו לקבוע דברים במילים שמוציא מפיו, הרי הוא כבונה במה. אף כאן "וכי תחדל לנדור" היינו תחדל מגאוותך המביאתך לנדור. על כן אם לא תחדל, יהיה בך חטא.
הגזירה השוה באה, אפוא, ללמדנו להתרחק מנדרים הבאים מתכונות שליליות בנפש ככעס וגאווה. אבל נדרי כשרים, וצדיקים הנודרים מתוך רצון אמיתי ומתוך שנפשם באמת מתאימה לפרישות, הרי הם נדרים ראויים (ע' טללי חיים מטות).
לאור דברים אלו י"ל שגזירה שוה באה למזג ולמתק את פרשת נדרים. אסור לנדור מתוך כעס או רוגז או גאווה. ראוי לנדור מתוך צדיקות אמיתית "נדרים סייג לפרישות".
על כן למדו דווקא בגזירה שוה שעצם הנהגתה היא הנהגת המיזוג הבאה על ידי התפארת הממזגת ימין ושמאל2.
1 שם: "וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז. נראה לפרש דההוא קרא מהך ג"ש גופיה יתפרש לענין נדרים דרוב נדרים המדיר חבירו שלא יהנה חבירו ממנו או גם הוא מחבירו בא מתוך רוגז וכעס שיש לו עם חבירו כהך דלעיל אילו לא מרגזין לי כו' והיא ודאי מדת רשעים".
2 לשון האר"י בגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".