סוטה מ"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
סוטה מ"ב (ע"א):
ואמר ר' אלעזר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה כתיב הכא כי עדת חנף גלמוד וכתיב התם ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וגו'.
הביטוי המיוחד "עדת חנף" מבטא עדה שהיא חברה המתאחדת למען רעיון. כשהרעיון מלא בחנופה, הרי היא גולה, שכן החנופה מביאה לידי "גלמוד" היינו בדידות והיבדלות.
המהרש"א למד מהביטוי עדה, שיש כאן רמז למרגלים שהחניפו בדברי שקר ולבסוף גרמו גלות לישראל.
המרגלים הם מקור לעדה שהיא עשרה המצטרפים לדבר שבקדושה (ברכות כ"א:) הגמרא לומדת זאת בג"ש "תוך" "תוך" – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ו"הבדלו מתוך העדה הזאת".
אכן, התוך הוא קדוש ומביא לדבר שבקדושה. אבל ה"חנף" מביא את ההיפך. החנופה מביאה לחיזוק הרשעים שמחניפים להם וגורמת לריבוי שקר כמו שנאמר "מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים" (משלי כ"ט, י"ב). החנופה גם גורמת לבדידות שכן השקר מתיר את הקשר. אין תקשורת אמיתית וכנה בין האנשים, אלא רק דברי חנופה. על כן התוצאה היא גלות השוברת את קליפת השקר והחנופה. הפיזור הוא תוצאה ישירה של קשר הבנוי על שקר.
הרמ"ע מפאנו מבאר מידת גזירה שוה מלשון גזירת הקליפות. קליפת החנופה נגזרת בגזירה שוה ומפזרת את העדה העטופה בקליפת השקר. הבדידות המתבטאת ב"גלמודה", מחזירה שוב את ה"תוך" לאדם ושוב יכול הוא להשוות עצמו לאחרים בתוכיותו הקדושה ולבנות שוב את העדה על בסיס של הצטרפות לדברים שבקדושה.
לפי האר"י הלימוד במידת גזירה שוה בא לבטא את הנהגת התפארת שהיא חיבור בין חלקים שונים.
אף כאן ה"גולה" אינה מטרה אלא צורך בהנהגת התפארת המבקשת לאחד מחדש על בסיס של אמת.
לפי הרב קוק יש בביטויים הללו "גלמוד" "גלמודה" השוואה פנימית נפלאה. בישעיהו (מ"ט, י"ח-י"ט) המגמה היא כפי שנאמר קודם לכן:
שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך… ורחקו מבלעייך…
אף "עדת חנף" המולידה מציאות של "גלמוד" אינה סוף פסוק. היא ממשיכה בגלות שמגמתה להתקבץ מחדש על בסיס של ה"תוך".