סוטה ט"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
א. סוטה ט"ז (ע"ב):
תנו רבנן הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא אמר ר"ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן.
כבר מצאנו שהשוו חכמים עפר סוטה ואפר פרה במאמרם (חולין פ"ח ע"ב):
אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה.
גם אפר פרה וגם עפר סוטה קשורים לטומאה, גם בסוטה נאמר "והיא נטמאה". הטומאה קשורה לשרש החיים. בכל מקום שיש חיים מתגלה הטומאה בהסתלקותן1.
בטומאת מת הדברים פשוטים. גם בטומאת סוטה י"ל שהיא פוגעת בעצם המשכיות החיים.
תורתינו הקדושה דורשת מאיתנו שיהיה קנין אשה לבעלה ואסרה עלינו את הזנות. כל זה על מנת שישראל יהיו מיוחסים "משפחותם לבית אבותם" למען ידעו בן את אביו ואב את בנו ובן בנו.
היחוס חשוב שכן הוא היוצר קשר בין הדורות ומתקיים בנו:
… והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב… (דברים ד', ט-י')
הסוטה פוגעת בידיעה הברורה מי האב וביחוס בנים לאבותם. זו פגיעה בעצם החיים כי החיים בישראל בנויים דור על גבי דור "אל תקרין בניך אלא בוניך".
על כן סוטה נקראת טומאה שאף היא פוגעת ומסלקת את החיים.
הלימוד בגזירה שוה "עפר" "עפר" מלמד על קשר פנימי בין הנושאים והוא קשר החיים2.
ב. הלימוד בעצמו דן ביחס המים והעפר.
נראה שהמים מבטאים את מקור החיים. "מאין באת – מטיפה…3" הם הנותנים חיות לעולם.
העפר מבטא את הגוף, הכלי מקבל החיים ונושא אותם וכן את הנפש הנושאת את מידותיו ותכונותיו של האדם.
המים הם המניעים את העפר על מנת שיגיע ליעד שייעד הבורא לבריאה.
החיים בעולם הם יוצרים את התנועה וההתפתחות של העולם לקראת שלימותו.
כאמור, המיתה והסוטה פוגעים בעצם החיים ובתנועתם לעבר שלמותם.
מלכתחילה המים שהם מכוונים כלפי עצם החיים, קודמין לעפר שהוא הכלי מקבל החיים. זה הסדר האידיאלי. אלא שגם אם נתן העפר קודם למים יצא, לדעת רבי שמעון. הצורה בה אנו פוגשים את הדברים היא מן הגלוי אל הנסתר ומן המאוחר אל המוקדם. הגוף מקבל החיים הוא הגלוי ואותו אנו פוגשים תחילה. ממנו אנו למדים על מקור החיים. על כן אם הקדים העפר למים, בדיעבד כשר.
ג. הרמ"ע מפאנו אומר שגזירה שוה היא בחינה של גזירת הקליפות וסירוסם על מנת להגיע אל השרש הפנימי השוה.
העפר יש בו קליפה ופרי. תוכו קשור ליכולת הצמיחה של העפר הממשיך חיים לעולם יחד עם המים. קליפתו היא אפר שאינו מצמיח. כך לשון הרמ"ק (פרדס כ"ו, ה'):
וע"כ נקרא היכ"ל איב"ה. והרוח הזה נקרא אפריר"א והכונה עפרא דקטמא שאינו עושה פירות ואינו מגדל צמחים הפך מעפר הקדוש (שהיא המלכות) שהוא עושה פירות. והטעם כי כבר נתבאר כי כל רוח הטומאה מסורסים הם.
וזהו מעפר שריפת החטאת כי הוא אחוז בחטא שהוא נחש עקלתון ועוד כי כשאדם חוטא העפר הזה מתגבר ע"י הנחש וזהו כלול במי המרים המאררים וזהו עפר המשכן שהיה משקה ממנו הכהן לסוטה מפני שזנתה ונטתה אחרי הנחש הזונה לזה משקים אותה מעפר קרקע המשכן שהוא העפר [ב] במי המרים ושולט בה הרוח הזה.
על כן אפר פרה אדומה הבאה לטהר את הטמא ועפר סוטה הבא לברר טומאת הסוטה נלמדים בגזירה שוה שהיא הכח לגזור הקליפה ולהגיע אל התוך הפנימי המצמיח ועושה פירות על כן מטהר הוא את הטמא ומברר אשה סוטה לבעלה, שאם לא נטמאה זוכה להמשכיות נפלאה.
ד. לאר"י גזירה שוה היא במידת התפארת הממצעת וממזגת החסד והדין. סוטה היא קלקול של חסד. התאוה היא בחינה של חסד שלא במקמו, וזה הוא קלקולה.
טומאת מת היא בחינת קלקול של מידת הדין הפוגעת וממיתה.
הגזירה שוה "עפר" "עפר" משוה בין עבודת הבירור הנעשה בסוטה לברר כשרותה לבעלה, ועבודת העלאת האדם ותיקונו הנעשית בטהרת טמא מת מטומאתו.
עבודות אלו משותפות הן, בחיבור המציאות לשרשה. בסוטה לוקחים עפר מקרקע המשכון והמקדש שהם שרש העפר מן המקום שממנו הושתת העולם כולו, מתוך חיבור אל השרש מתבררת הסוטה שאם חלילה קלקלה המים בודקים אותה ופועלים עליה "לצבות בטן ולנפיל ירך" ואם לא קלקלה, ונקתה ונזרעה זרע מתוך חיבור לשרש.
ובטומאת מת החיבור אל השרש נעשה במים החיים שהם מקור החיים יחד עם אפר הפרה שהוא מה שנשאר אחר שריפתה שהוא שרש הגוף והכלי4, ובכך מאפשרים טהרת טומאת המת.
הבירור והתיקון אף הם סוג של מיזוג חסד (מים מצד החסד) ודין (עפר מצד הדין) ויחד מתקנים הם את הקלקול בשרשו.
על כן למדו בג"ש "עפר" "עפר" שהיא בחי' של ממוצע המשוה ימין ושמאל חסד ודין.
1 עי' הכוזרי (מאמר שני, ס'): "אחר בקשת הסליחה מאת הא-לוה ומתוך הימנעות מהכרעה – אני אומר: ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם – הפסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים."
2 זו לשון הרב קוק בביאור גזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
3 הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות קשר מימרא זו למי סוטה והמשיך לדרוש "ולאן אתה הולך…" כנגד העפר "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" כנגד מגילת סוטה.
4 עי' שפת אמת נשא תר"נ: "אמנם אפר הפי' כי אברהם אע"ה הי' מתחלה בכלל שאר האומות. ואחר כך בחר בו השי"ת ויש בו ב' הבחינות עפר הוא יסוד הכל. ואפר הוא ביטול וכליון והשחתה לפסולת שהי' בו מאבותיו".