סוטה ט' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוטה ט' (ע"ב):
לפעמו במחנה דן א"ר יצחק דבי רבי אמי מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג כתיב הכא "לפעמו במחנה דן" וכתיב התם "פעמון ורימון" (שמות י"ח).
כתב הרב קוק בגזירה שוה:
וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.
לא דבר ריק הוא שהביאו גזירה שוה דווקא מבגדי כהן גדול, ללמדך מדרגתו של שמשון הנזיר שנתעלה למדרגת כהן גדול, וכל אשר עשה בשליחות גבוה עשה.
יש קשר פנימי בין בגדי כהן גדול לבין שמשון. יש להוסיף שבירושלמי (המובא במהרש"א) אמרו על משנה זו (סוטה דף ז') ששערותיו היו מקשקשות כזוג ונשמע קולן כמצרעה לאשתאול. אם כן ההשואה היא בין בגדי כהן גדול לבין שערותיו של שמשון.
כבר הבאנו דברי הגר"א בביאורו לספרא דצניעותא, שהשערות הם בחי' לבושין להמעיט האור שיוכלו התחתונים לקבלו. ביארנו בזה ענין בגדי הכהנים בכלל ואף שיער נזיר יתבאר בזה. זה לשון הגר"א (ספ"ד פ"א):
והלבושין הם י"ג תיקוני דיקנא שעל ידן יוצאים האורות לכל העולמות מן המזלא ויוצאין על ידי השערות, צינורות דקין ועל ידי התלבשות השערות, ועל ידי זה יוכלו כל העולמות להתקיים…
וזהו עוד תיקון להתמעט האור שיוכל התחתונים לקבל האור.
אורו הגדול של שמשון (לשון שמש) החל לפעמו, שהתלבש בשערותיו, ומכח האור הגדול נעו השערות וקשקשו כזוג, כפעמון המעיל של כהן גדול שנשמע קולו בבואו של הקדש, באופן שיכולים לשמוע הקול ולקבלו להיות ניאותין לקבלו.
אף זו ממידותיה של גזירה שוה שהוא במידת התפארת הממזגת וממעטת את האור. אפשר שלשון מיזוג הוא לשון "זוג" שהוא תרגום של פעמון המקשקש ומשמיע הקול כשהוא "ממוזג" ויכולים לשמוע קולו.